הבלוג שמארח את שורות אלו קורם עור וגידים כבר מספר חודשים. יותר גידים מאשר עור, שכן כמו שניתן לראות – הכל עדיין בתולי ולא מבוסס. זו שאלה גדולה מדי בשבילי כרגע – איך יראה ומה יהיה במקום שבו אני רוצה להביע את הדברים הכי חשובים לי. אבל מוקדם מדי לדבר על זה כרגע. השנה הסתיימה, ואני לא יכול להרשות לעצמי שלא לקחת חלק בחג הסיכומים, שזה החג היחיד שאני באמת חוגג.
מה אפיין את השנה הזו? אני חושב שהשנה יותר מכל למדתי להעריך את פוטנציאל היופי שיש במוזיקה גם אם טרם גיליתי אותו. מי שלא מכיר את מה שאני מדבר עליו, עשוי להתקשות להבין, אבל הכוונה היא שיש מעין אזורים כאלה במוח, שבכל מני סיבות שונות ומשונות לא מופעלים תמיד, וככה הרבה מוזיקה חולפת מעליהם ולא מותירה רושם. אבל כיוונון נכון של הנוירונים גילה לי פעמים רבות יופי שלא צפיתי. האמת, זו תובנה ממש ממש משמחת שלימדה אותי גם הרבה על החיים עצמם. אבל גם זה, מוקדם מדי לדבר על זה. אני מקווה שעוד אכתוב על זה.
מוזיקלית זו שנה שהמשיכה מגמה שחשתי בשנה שעברה. 'מפץ ההיפ-הופ' כבר סוג של מאחורינו. ובנוסף לשנה שעברה, גם מפץ הקרוס-אובר של הדאנס-פופ וה-R&B קצת מאחורינו. לא לגמרי, כמובן – הסגנונות הללו עדיין תופסים נתח נפרד משבחי המגזינים ופוסטרי הפסטיבלים, אבל משהו כאוטי יותר מתחולל, להרגשתי, מבורך אך מפחיד בו זמנית, במהלכו 'מגמות' מאבדות מהיקפן ואינספור סצינות חיות זו לצד זו, מבלי שהאחת תשאיר את חותמה באופן ברור יותר מהאחרת. הפּאנק לסוגיו השונים חווה מעין revival נוסף, צלילי האייטיז מרומזים בנוסטלגיה קלה בהפקות רבות, להקות מתאחדות ואמנים מבוגרים וותיקים עושים שיפטים מוזיקליים בקריירה שלהם, וכמובן שכמויות סינגר-סונגרייטס מנאשוויל ממשיכים כהרגלם להוציא ערימות מפלצתיות של דיסקים.
השנה שמעתי הרבה יותר מוזיקה ישנה מאשר חדשה, אולי כי חסר לי משהו להיאחז בו, סצינה לדבוק בה, סגנון שיתאר את התקופה. ועל כן, מה שכן שמעתי, נמצא בספירות מוזיקליות שונות לחלוטין זו מזו. יש כאן ג'אז, פופ, פאנק, פולק, אלקטרוניקה, מוזיקה נאו-קלאסית, מוזיקה פסקולית, הרכבי אינדי ותיקים, אלבומים רועשים, אלבומים שקטים, מוזיקה בצרפתית, בערבית, ברוסית, וכמובן גם בפינית.
החלוקה תהיה מעט מוזרה הפעם. כי מאוד ברור לי מי הגדולים מכולם שלי. את השאר, שגם כן חשוב לי לדבר עליהם, קשה לי יותר לדרג. נראה מה יצא.
בסוף הפוסט מחכה לכם פלייליסט ספוטיפיי!
לסיכום 2018 שלי אצל אנטנות השמיימה
הראויים לציון
בלי מילים ובלי קישורים:
Alcest – Spiritual Instinct
Girl Band – The Talkies
Lingua Ignota – Caligula
Michael Kiwanuka – Kiwanuka
Tyler The Creator – Igor
LCD Soundsystem – Electric Lady Sessions
Tim Hecker – Anoyo
Tim Presleys' White Fence – I Have to Feed Larry's Hawk
Tropical Fuck Storm – Braindrops
James Blake – Assume From
Mekons – Deserted
Mono – Nowhere Now Here
מקומות 40-31, בתפזורת
לא, לא הצלחתי לסדר אותם הפעם. אני לרוב אובססיבי לדברים האלה אבל אני צריך גם מתישהו ללמוד לפסיכומטרי שיוצא בדיוק על סוף השנה אז ודאי שעוד עבודה על הסיכום שנה לא תעזור.
אני מת על האלבומים האלה אז שלא תזלזלו בהם כי הם "רק" מתחת למקום 30!
Beirut – Gallipoli
לא האלבום הכי טוב של ביירות, אבל עדיין אלבום טוב מאוד לטעמי
לאוהבי: כלי נשיפה, הפקה מתוקה, שמינדי נערי
Gallipoli
Crane Like the Bird – Crane Like the Bird
אינדי פופ מעט פסיכדלי, קיצי, מקורי ומופק היטב, פרויקט סולו של מתופף אלמוני יחסית מבחינה ציבורית אך מקושר יפה לברנז'ה, שכן מתארחים כאן שורה של מוזיקאים ידועים יחסית. יש מצב שהבחור הזה הולך להצליח.
לאוהבי: אלבומים מגוונים, Alvvays, גריזלי בר
Mendocino
Петля пристрастия – Гул
כמו אינטרפול רק בבלארוסית. הם חקיינים אבל הם עושים את זה טוב.
לאוהבי: אינטרפול
Живу перед экраном
Фёдоров и Крузенштерн – Гимн Чуме
עוד אלבום של לאוניד פדורוב המופלא, סולנה של להקת הקאלט הרוסית אאוקציון, שאני מת גם על הדברים שהוא עושה לבד. וזהו עוד אלבום שלו עם איגור קרוטוגולוב המקומי. זה פולק כבד, רוסי מאוד ופילוסופי. לעתים ישיר ומרגש, לעתים מוזר ואוונגרדי. האמת, שמגיע לו להיות במקום הרבה יותר גבוה כאן.
לאוהבי: אין ממש משהו שדומה ללאוניד פידורוב, אבל תקשיבו אם אתם רוצים להרגיש במקום אחר ולתהות על משמעות החיים.
Мне Вас не жаль
Joose Keskitalo – En lähde surussa
לא היה סיכוי שהסיכום הזה יעבור בלי נציג פיני, והנה הוא להשנה. אחד מחברי הלהקה עצומה Paavoharju עושה מוזיקה הרבה הרבה יותר סטנדרטית כשהוא לבד, האמת היא שבסך הכל מדובר בשירי פולק חמודים ולא הרבה יותר מזה, אבל אני מת על הקריצה שבשירה של יוס, על הרמזים הסובייטים הנושנים, על נגיעות הג'אז הקלות ועל השירים החמודים שמצאתי את עצמי מזמזם לא מעט יחסית לזה שהם בפינית.
לאוהבי: אינדי פולק אלון-עדרי בסיסי בשפות מוזרות
Nyt on sinun aikasi
Gonçalo Penas – Ego de espinhos
אלבום בכורה יפהפה ליוצר אמביינט פורטוגלי. סאונד עתידני ומתכתי עם קליימקסים רגשיים מפעימים.
לאוהבי: נויז, אינדסטריאל, אמביינט עוצמתי וחורך
Espelho Meu
Xiu Xiu – Girl With Basket of Fruit
הלהקה שנחשבת לתו תקן של איכות בכל הנוגע לאינדסטריאל נסיוני וקדחתני הוציאה לדעתי את האלבום הטוב ביותר שלה עד היום, פשוט הוא יצא קצת בתחילת השנה אז שכחו ממנו. עדיין מדובר באלבום פגז שמצליח לזעזע את הגוף והנשמה.
לאוהבי: אני מאמין שאוהבי Coil כבר מכירים ואוהבים את שו שו, אז אמליץ לכל מי שאוהב מוזיקה מטרידה וקשה ונסיונית ומתוסבכת.
Scisssssssors
Durand Jones & The Indications – Ameircan Love Call
אלבום מעט מתחנף אבל שעליי אישית עובד מצוין. הרכב סול די סטנדרטי מאינדיאנה שמאוד התחבב על עולם המוזיקה השנה, ובצדק, כי הוא ממש כיפי, אפשר לשמוע אותו בשמחה במשרד וכולם ישמחו. זה לא בא כדי לזלזל במוזיקה, להיפך, השירים פה באמת טובים וקליטים ובחלקם גם מגיעים לעוצמות המתבקשות ממוזיקת Soul-פופ מודרנית.
לאוהבי: כל מה שקשור לתחיית ה-Soul המופק והמודרני – מייקל קיוואנוקה (של האלבום הקודם דווקא), מאביס סטייפלס וכו'.
Sea Gets Hotter
Ifriqiyya Electrique – Laylet el Booree
אינדטסריאל מטאל ושירה שבטית צפון אפריקאית שבניגוד לרושם העלול להתקבל משם ההרכב, ממש לא גימיקי אלא טוב מאוד בפני עצמו, Banging, כבד וייחודי. הסטארט אפ של השנה.
לאוהבי: רעש, שבטיות, מטאל סמיך, וגימיקים מוצלחים
Beesmeellah Beedeet
Leyla McCalla – The Capitalist Blues
פולק בלוזי קאריבי וקומוניסטי, שמשלב נהדר כתיבה טובה של שירים מלודיים וקליטים, חיות אקזוטית של בנג׳ו קצבי וכלי נשיפה, גיטרות, וכמובן שירה באנגלית ובספרדית מזמרת שקצת כועסת מדי על קפיטליזם אבל מפוצצת בכישרון ממכר.
לאוהבי: מוזיקה לטין-אמריקאית אקוסטית וזמרות צעירות ואמביציוניות
Lavi Vye Neg
מקומות 30-21, בלי סדר ובלי נדר
האלבומים שמבחינתי כולם חשובים כאחד, אבל פשוט לא מספיק בשביל ה-20 הגדולים. מת עליכם.
Christian Scott aTunde Adjuah – Ancestral Recall
כריסטיאן סקוט המלךךךךך. מי שהוציא את אחד מאלבומי העשור שלי בג׳אז (Strech Music) ואולי החצוצרן הכי חשוב שפעיל היום, אמנם לא משחזר את אותו השיא, אבל כן מוציא אלבום שונה מאוד וגם מוצלח מאוד, שזה כבר הישג לא מובן מאליו. כהרגלו כריסטיאן מביא המון רגש וסיפור אישי לתוך המוזיקה המאוד מלודית שלו, עם חיצרוץ שמגיע מאפריקה, וגם נשמע כלכך עוצמתי שאפשר להאמין שהוא באמת מנגן באפריקה ואתה מאזין בישראל. כל הטוב הזה מוגש על מצע פיוז׳ן רוחני, אך מאוד מאוד מודרני. אם יורשה לי – לדעתי זהו הצליל הכי עדכני ומעניין בג׳אז של המאה הזו.
לאוהבי: ג'אז שחור, סול וויליאמס (הוא מתארח פה מלא), מיילס דייויס של שנות ה70
KEITA – Double Consciousness
Brad Mehldau – Finding Gabriel
שככה יהיה לי טוב, בראד מלדאו הוציא אלבום טוב! הפסנתרן הכי טוב שמוציא את האלבומים הכי חסרי מעוף הוציא סופסוף משהו מרתק. אמנם, אין פה הרבה מהנגינה האמביציונית, המורכבת והייחודית של בראד, כי זו לא הכוונה של האלבום, הוא עשה פה משהו קצת אחר. אבל כן יש כאן רצף נהדר של קטעי ג׳אז פילוסופיים-דתיים ומעניינים מאוד. הפעם יש גם הרבה חשמל, פיוז׳ן וגם שירה. יש כאן גם פיקים רגשיים מפתיעים בעוצמתם, משהו שאני לא רגיל לשמוע מבראד. משמח מאוד.
לאוהבי: ג'אז מודרני וחשמלי עם גישה מלודית קלאסית ומארק ג'וליאנה.
The Garden – O Ephraim
Black to Comm – Seven Horses for Seven Kings
אולי אני מדמיין, אבל נדמה לי שלאחרונה מתקיימת ממש ׳פריחה׳ בכל העולם של Dark Ambient / Industrial ובכלל מוזיקה כבדה ואפלה שאינה מטאל. יוצאים לא מעט אלבומים כאלה בשנתיים-שלוש האחרונות ובשבילי האלבום הזה הוא אחד השיאים. אמביינט נויזי, אפלולי ומלא הפתעות, כמו הצליל של תהום המלאה בהתרחשויות משונות, ויחד עם זאת אלבום מלא דינמיקה ועניין.
לאוהבי: מוזיקה אפלה, Natural Snow Buildings, The Caretaker, Xiu Xiu וכל הכבדות הזו שמשתוללת לאחרונה
A Miracle No-Mother Child at your Breast – Fly On You
Kim Gordon – No Home Record
האלבום הכי לא צפוי של השנה? אין לי שום בעיה לתת לקים גורדון את התואר הזה. מצד אחד, לא מפתיע אותי שיוצרת שיצאה מאחת הלהקות האלטרנטיביות הגדולות אי פעם מנסה לפרוץ עם אלבום שמתכתב עם אופנות 2019. מצד שני, קים גורדון מסוניק יות׳ הלכה ממש ממש לקצה השני. זאת אומרת, לא מבחינת החוש האסתטי: עדיין יש פה רעש, עדיין יש פה אנטי-ממסדיות והפניית עורף לכל חוק אפשרי בערך. אבל הדרך שלה נורא מוזרה. זה אלבום נורא אלקטרוני אבל בכל מני צורות שונות: אינדסטריאל, מינימל, ויש כאן אפילו שיר.. טראפ? אני לא בטוח כבר. כל היציאה הזו מאוד מוזרה ונסיונית למרות שכביכול היא עונה לצו האופנה. עם זאת אני ממש חיבבתי את היציאה הזו. האלבום הזה נותן בראש ומצליח להפתיע שיר אחרי שיר בכיוונים אליהם קים הולכת. הוא לא מושלם ולא מנסה להיות כזה, ובכל אופן הוא ממש אמיץ וסחטיין עליה.
לאוהבי: זה יהיה קשה. Suicide, Xiu Xiu, Death Grips?
Murdered Out – Hungry Baby
Helado Negro – This Is How You Smile
אלבום הצ׳יל של השנה לא צריך את הפרסום שלי, כך מתברר. מסתבר שפיצ׳פורק כבר עלו עליו וכך גם שאר המקומות המוכרים והמובנים מאליהם. וזה דבר די משמח בשביל מישהו שלרוב לא מוצא את מה שהוא אוהב מגיע לכל המגזינים האלה. הרשימה הזו היא הוכחה לכך. אבל האלבום החדש של הלאדו נגרו ממש סיקרן אותי כי הוא לא סתם אלבום צ׳יל-פופ מובן מאליו אלא מביא גם ערך מוסף שממש נהניתי ממנו. בעיקר בשירים בספרדית, שגם מביאים ניחוח בוסה-נובה. זה איזי ליסנינג 2020.
לאוהב: דבדנרה בנהארט, Amen Dunes, ומוזיקה שלא תובעת ממך יותר מדי.
Sabana De Luz – Pais Nublado
House and Land – Across The Field
אני לא זוכר איך הגעתי לאלבום הפולק-עתיק הזה, אבל אני כן זוכר מה גרם לי ללחוץ עליו פליי: 2 השירים האהובים עליי בפולק האנגלי לדורותיו מופיעים בו! The Blacksmith וכמובן Ca' The Yowes הם שני שירי עם אנגליים שטחנתי כבר המוני ביצועים שלהם אבל הנה, מגיע אלבום חדש דנדש עם עוד ביצועים! איזה כיף. והאמת שהוא הפתיע אותי. כי הוא לא נשמע כמו פולק אנגלי אלא כמו מוזיקה אפלצ׳יאנית. מאוחר יותר גיליתי שזה לא מקרי וההשפעה ההיסטורית היא ממש ישירה בין שני האיזורים האלו. אבל המוזיקה שמגיעה מהרי האפלצ׳ים היא מעט מרוחקת ואוורירית יותר ממוזיקת כרי הדשא האירים, גם אם היא מבוססת על אותו החליל והלחנים האפיים. House and Land הוא בעצם הפרויקט של שני מוזיקאיות מוכשרות: שרה לואיז הנדסון וסאלי אן מורגן. השתיים שרות ומנגנות בגיטרות ובעוד כמה כלים. מי שקרא את סיכום השנה הקודם שלי ודאי זוכר (אני צוחק כמובן) את האלבום של אנה ואליזבת׳ שיכול מאוד להזכיר את מה שאנחנו מדברים עליו כאן, אם כי אין הרבה דמיון בין האלבומים. בשמיעה שטחית האלבום הזה יכול להשמע מודרני מאוד ומופק כאילו לאזניים שאוהבות נעים. אבל שמיעה נוספת גילתה לי גם אדג׳יות מסויימת, אני נזהר באומרי: אפילו פסיכדליה מסויימת. כל שיר ושיר כאן מגיע לנקודה כלשהי שבה הוא לופת את הקשב שלי וזה תענוג גדול.
לאוהבי: שירלי קולינס, רימייקים למוזיקה מסורתית, הרמוניות נשיות, חלילים
Ca' The Yowes – Blacksmith
Efrim Manuel Menuck & Kevin Doria – are SING SINCK, SING
אפרים דה מניוק הוא בחור קשה, קשה מאוד. מצד אחד הוא עומד מאחורי אחת הלהקות החשובות ביותר בשבילי ובשביל רבים אחרים, בכללם מוזיקאים חשובים בפני עצמם – Godspeed You! Black Emperor – ואחותה Silver Mt. Zion. מצד שני הוא מסתבך במישור הציבורי באמירות אנרכיסטיות מוגזמות ופרויקט הסולו שלו מניב תוצאות קשות להאזנה על גבול הבלתי אפשריות. מזל שאני כאן כדי להינות מזה איכשהו בכל זאת. אז למי שממש אוהב את גאדספיד, צפויה אכזבה מסוימת, כי זה בכלל לא המוזיקה שאפרים עושה בזמנו החופשי. הוא מעדיף להשמיע תדרים חשמליים צורמים הנשארים סטטיים לאורך דקות ארוכות ולייבב זעקות אנרכיסטיות למיקרופון. האם אני אוהב את זה? מאוד! לא סתם, אפילו ראיתי את המוזיקה הזו בהופעה ׳חיה׳ (הרבה תחושת חיים לא הייתה שם בהופעה) ומאוד נהניתי למרות שיצאתי עם מפגעים בלתי הפיכיים באזניים. איך זה? מצד אחד, הצפצופים הסטטיים של אפרים צורמים, והם חזקים. מצד שני, הם גם שומרים על עצמם במסגרת די מצומצמת ולכן מתקבלים כאיזהשהו רקע אפוקלפטי וקשה שהגוף מצליח לספוג לאט לאט. ומתוך האפוקליפסה הזו בוקעות זעקות שבאמת מפלחות לי את הלב (אני ממש אוהב את הקול של אפרים, אבל משום מה הרוב לא אוהבים). אם הן רק לא היו קריאות מוות למשטרה וקדימה למהפכה, הייתי אפילו אוהב את האלבום הזה יותר. אין בספוטיפיי. אם אתם בכל זאת הולכים אשכרה להוריד את זה אני מוריד בפניכם את הכובע וגם קצת מרחם עליכם.
לאוהבי: Drone, בלאק מערות, נזקים לשמיעה
Do The Police Embrace – A Humming Void An Emptied Place
Panda Bear – Buoys
אם האלבום הקודם היה בלתי שמיע, ובכל זאת אהבתי אותו, אז האלבום החדש הוא כבר באמת ממש גרוע. לא סתם גרוע. האלבום הכי גרוע של השנה נמצא אצלי במקום יחסית גבוה למה שהייתם מצפים לאלבום שזוכה לתואר המפוקפק הזה ממני, נכון? תראו, אני לא ממליץ לכם לשמוע את האלבום הזה, הוא באמת רע מאוד. אבל כמה שרציתי לא הצלחתי לשנוא אותו. מוזיקה לא עובדת ככה. בסופו של יום נשאלת השאלה האם רציתי לחזור לאלבום הזה שוב ושוב בתקופות שונות של השנה והתשובה היא שכן. ההסבר ההגיוני לקיום התופעה המשונה הוא שאני מעריץ עיוור של פנדה בר. כדי להסביר את העניין למי שלא מכיר אותי ולא יודע, Person Pitch הוא אלבום כל כך טוב בעיני שהבלוג הזה היה אמור במקור לשאת את שמו. וגם היצירות הבאות של פנדה הן מדהימות ואני בכלל מת עליו ועל הטיפוס שהוא. ובכן, רק זה יכול להסביר למה רציתי לשמוע אלבום בעל הפקה צרה ולא מאוזנת, מינימלי ובו-בזמן מעיק, צורם, עם טראקים הבנויים מרפטטיביות של גיטרה אקוסטית מסונטזת להחריד עם קולות אוטו-טיון מסונטזים עוד יותר להחריד ובכל נקודה באלבום משובץ הצליל האלקטרוני הגרוע ביותר שאפשר לחשוב עליו באותו הרגע. אבל מה? השירים עצמם, בבסיסם, לא רעים בכלל. הם אפילו די טובים. יש בהם את החוש המלודיה הזה של פנדה בר, שאני יכול לשמוע שוב ושוב. ומה אני אעשה, הממזר הזה, כנראה עשה את כל זה בכוונה. הוא מאלץ אותך לשמוע את ההפקה הגרועה בהיסטוריה שפשוט עוטפת שירים שאי אפשר להפסיק לשמוע, מייצר תחושת אדג׳יות לאורך כל האלבום (הקצר, תודה לאל) שנוגעת בכל מני נקודות קשות מאוד בנפש, זה טיפה משריט אפילו. או שהוא פשוט עשה כאן ניסוי לראות אם אפשר על אמת לזקק משיר רק את הצורה הבסיסית ביותר שלו ולעשות את כל השאר גרוע בכוונה, ואז לראות אם זה עדיין מחזיק. התשובה היא שכן.
לאוהבי: אוטו טיון, הפקות רזות, אליעד נחום, היפסטרים מסריחים שמהתלים בכם
Token – Inner Monologue
Nick Cave and The Bad Seeds – Ghosteen
השאלה הגדולה ביותר של 2019 לא הייתה האם נצליח להרכיב ממשלה, אלא מה יעשה ניק קייב באלבום שיוצא אחרי Skeleton Tree, אלבום שהוא מפלצת הכאב של העשור. עם ניק קייב אף פעם אי אפשר לדעת. לפעמים הוא יביא מוזיקת בלוז-פאנק חדה כתער, לפעמים בלדות פסנתר ענוגות, באמת שהכל אפשרי איתו. ועדיין האלבום החדש תפס אותי לא מוכן בשום צורה. Ghosteen הוא אלבום סינמטי, שכמו עטיפתו הכה-נכונה, חי באיזה מין עולם פוסט-מוות מזוכך ובלתי מציאותי. Ghosteen נשמע כמו פסקול לסרט פנטזיה עגמומי, שביחס ל Skeleton Tree הוא כמו שלב אחד קדימה בהפנמת כאב האובדן של בנו הצעיר ב-2015. אם קודמו היה בנוי על שירים שבהם נוכחות הגיטרות, הכינורות, והכלים החיים עוד היו קיימים, ב- Ghosteen כבר כמעט ואין שום דבר חי. סינתיסייזרים ארוכים, ספוקן וורד עם מעט מאוד מלודיה, בקושי ברור איפה ה-Bad Seeds בכל הסיפור הזה. הדבר שאנחנו נשארים איתו קשה מאוד. אין פה במה להיאחז, מלבד כמות הליריקס, שלעניות דעתי חייבים לקרוא אותם, מומלץ תוך כדי צפיה ב-videos הויזואלים הנלווים להם ברשת, כדי לחוות את האלבום כמו שצריך. אז הוא לא נמצא בטופ 10 שלי, ואני עצוב מאוד מכל הסיפור, כי הסיבה היחידה לכך היא שבשבילי זה פשוט תלוש וקשה מדי להאזין לו. ובכל זאת לא הייתי חושב שאפשר להוציא אלבום נכון וטוב יותר בנקודת הזמן הזו עבור ניק קייב.
לאוהבי: עצב מזוכך, ספוקן וורד, מוזיקה פסקולית, סיגור רוס כשהם אמביינטים
Waiting For You – Sun Forest
Lana Del Rey – Norman Fucking Rockwell
אי אפשר היה לברוח מזה, אה?
כן, אהבתי את האלבום של לנה דל ריי, ואני לא הולך לכתוב על זה כלום.
לאוהבי: מוזיקה שפשוט נעים לשמוע מבלי להיות מיוחד או מתוחכם מדי, קיטש, מניירות
Mariners Apartment Complex – California
מקומות 20-11, בלי סדר ועם נדר
כן. גם את האלבומים האלה לא הצלחתי לסדר לפי איזהשהוא סדר. אה, ואני מאוהב בהם. יכול להיות שכאן האוצר הבא שלכם. אלו 20 הגדולים!!!
Big Thief – U.F.O.F
ביג ט'יף נמצאים בשנה מצוינת, כזו שגם באה בזמן שאני הכי חם עליהם, אחרי אלבום שממש עשה לי את השנה שעברה – אלבום הסולו של הסולנית אדריאן לנקר – והפעם הם עושים שינוי כיוון. הרבה פחות אינדי פופ, הרבה יותר איטיות, לפעמים סלואוקור, מלנכוליה מנומנמת אך כזו שמדגישה איזו סולנית כריזמטית ומיוחדת היא לנקר, מה גם שצפיתי בה בהופעה מרגשת במיוחד השנה. יש כאן ביצועים לשירים שכבר שמענו באלבום הסולו של לנקר, אבל מופקים יותר והם גם הטובים ביותר באלבום בעיני, דחוסים, כואבים וחומר טוב לצמרמורות. אבל שאר השירים כאן נפלאים גם הם וכבר נמצאים על הסקאלה היותר נגישה של אינדי פולק רך ואמוציונלי.
לאוהבי: מוזיקה cozית וחמימה-מלנכולית, אינדי פולק נערי
From (spotify) – Terminal Paradise (spotify)
Polish National Radio Symphony Orchestra / Krzysztof Penderecki / Beth Gibbons – Symphony No. 3: Symphony of Sorrowful Songs, Op. 36
האם יכול להיות ששמעתי את הסימפוניה של גורצקי רק בגלל שבת' גיבונס ביצעה אותה? התשובה היא כן, כן, ועוד פעם כן. הזמרת שנאמר עליה כבר שביכולתה לגרום לאבנים לבכות ולא מקליטה מספיק לצערי החליטה שהפעם זה מה שבא לה להקליט. אז אני אמנם הסמכות האחרונה שאפשר לפנות אליה בכל הנוגע למוזיקה קלאסית פרופר ותמיד קיים בי הספק שבסטנדרטים והקשרים של סוג המוזיקה הזו הביצוע הזה לא יהלום ציפיות של אנשים רבים, אבל מדובר בהקלטה שמסבה לי אושר רב בכל האזנה. ווקאלית, גיבונס נשמעת כאן הכי טוב שזכרתי אותה אי פעם וזה כלכך משמח, מה גם שהיצירה עצמה באמת נפלאה ונותנת את המקום לאוזן להתמסר אליה.
לאוהבי: מלחינים פולנים, קולות סופרן חורכי לב
היצירה השלמה
Rustin Man – Drift Code
עכשיו זה כבר נהיה אישי.
מי שמכיר אותי יודע איזה מעריץ שרוף אני של להקת Talk Talk, שהבלוג הזה נקרא על שם אלבום שלהם, וכבר המון זמן אני עומל ושוקד על מחקר ותיעוד (שטרם יצא לאור) של פועלם של כלל המעורבים בלהקה החשובה ביותר בחיי כיום. ומסתבר שעם מחקר טוב אפשר למצוא לא מעט חומר של חברי הלהקה. אני צריך להיזהר לא להיסחף לכתוב כאן על מארק הוליס הענק שהלך לעולמו השנה כי בסופו של דבר זה האלבום של ראסטין מן, אז בואו נדבר עליו רגע.
ראסטין מן, או בשמו האמיתי פול ווב היה הבסיסט של טוקטוק עד וכולל Spirit of Eden (הוא לא השתתף בהקלטות של Laughing Stock) ומאז הוא לא עשה יותר מדי. הוא הקליט 2 אלבומים עם שותפו לחטיבת הקצב בטוקטוק – המתופף לי האריס – תחת להקת האקספרימנטאל-רוק-דאב-פוסט-רוק המצוינת 'O'Rang, להקה שטחנתי לא מעט ודרכה גם נחשפתי לקולו של ראסטין מן, אליו נחזור מיד. בנוסף הוא הוציא אלבום מדהים בתחילת העשור הקודם עם בת' גיבונס מפורטיסהד שבו ניתן להיחשף לגישתו המלודית. לאן כל זה לוקח אותנו? לאלבומו החדש, Drift Code, שרק מי שמכיר את פועלו מהעבר יכל לנסות לדמיין (בערך) איך יישמע. יש כאן השפעות ברורות של ג'אז-רוק, קאנטרברי, משהו מהעולם של רוברט וואייט ודיוויד בואי. וכן, הוא גם שר כמו שני הנ"ל. זה אלבום של יוצר בוגר שראה ושמע ונגע במוזיקה הנשגבת ביותר מהצד, ושם את עצמו בפעם הראשונה בפרונט, אלבום שהוא כל כך חשוב בשביל מעריץ כמוני, ומה רבה היתה השמחה לשמוע שהוא גם מצוין ומיוחד ונשמע כמו משהו שאף אחד אחר לא עושה היום.
דבר נוסף וחשוב. לאחר שהוליס נפטר כתב ראסטין מן בעמוד הפייסבוק שלו טקסט קצר לזכרו, עם משפט אחד ששבר לי את הלב: "I Haven't spoken to mark in years". לא בטוח שאני יודע מה אני רוצה לומר כאן. אבל זה שבר אותי.
לאוהבי: רוברט וואייט, דיוויד בואי, שירת מוזיקאים בגיל העמידה
Judgement Train – Our Tomorrows
Aldous Harding – Designer
אחד האלבומים שחיכיתי לו הכי הרבה השנה, ובתחילה איכזב אותי, ואחר כך גילה לי מחדש את יופיו, בתהליך מרגש של חיזוק והידוק האהבה הגדולה שאני רוחש לאמנית הכה מיוחדת הזו, אלדוס הארדינג. למי שלא מכיר, מדובר ביוצרת בעלת גווני קול משגעים מניו זילנד, שכותבת שירים עדינים אך אפלים בו זמנית ויודעת לשיר בקול נמוך ועמוק לצד קול גבוה ומתיילד, תמיד נמצאת באיזה מין מצב רוח כזה שתופס אותי לא מוכן, קורא לי להצטרף וגורם לי לשכוח מה עשיתי. היא מוזרה ומשונה בכל הצורות הטובות והנכונות. אם באלבום הבכורה שלה היא עשתה מוזיקת פולק אוורירי וחופשיה יחסית, ובשני שלה היא התכנסה פנימה והחלה לעשות מוזיקה מהודקת ומופנמת יותר (וגם מופקת יותר), באלבומה השלישי היא כבר ממש פורצת לתודעת הקהל הרחב, שמסתבר שמחבק אותה באהבה, ואין שמח ממני. בתחילה הרגשתי שהצעד הזה לווה בסטייה חדה מדי לפופ, ואובדן הייחוד שאפיין אותה ב-2 האלבומים הקודמים, אך עם הזמן למדתי לזהות אותה גם כאן, וגם יש כאן שיר אחד – Treasure – שממש מספק את הסחורה של אלדוס הארדינג הישנה והאהובה שלי, אז אני מקבל פה את כל החבילה ואני מרוצה מאוד.
לאוהבי: ג'סיקה פראט, קייט לה בון, big thief, זמרות אפלוליות אבל בקטנה ובחן
Treasure (Live) – The Barrell
Mary Halvorson & John Dieterich – A Tangle of Stars
אפקט ה-"וואו" הכי חזק שהיה לי השנה. את גיטריסטית ויוצרת הג'אז מארי הלבורסון הכרתי בזכות הבלוג של דויד שפיר באלבומה המצוין Away With You מ-2016. מאז היא הצליחה לעניין אותי מעט פחות ודווקא השנה כשהיא הוציאה אלבום ביחד עם ג'ון דייטריצ' מלהקת הנויז-רוק Deerhoof, אלבום שזכה להתעלמות מסוימת, עפתי באוויר לגמרי. יש כאן נקודת מפגש מרתקת בין ג'אז חופשי, אמריקנה ונויז-רוק שמתבטא בנגינתם של שני הגיטריסטים בשפה משותפת מרהיבה, שימוש מגוון בפדאלים ואפקטים הן ליצירת סאונד פולקי והן להוצאה של רעשים, ואיכשהו הכל מצליח להישאר גם אוונגרדי אבל גם לופת את האוזן וממש לא 'עובר מעל הראש'. מהאלבומים האלה ששמים עליהם פליי ואחר כך אי אפשר לעצור אותם.
לאוהבי: קארלה בליי, אנתוני ברקסטון, ביל פריזל, סאן סיטי גירלס, והפתעות בלתי צפויות.
Vega's Array – Lace Cap
The Comet Is Coming – Trust in the Lifeforce of the Deep Mystery
נו-ג'אז ואפרו-ג'אז הם מעין ז'אנרים מפוקפקים כאלה, שבשבילי תמיד הסתכמו בלהקות-יוטיוב עם מוזיקה חביבה אך חסרת מעוף שמעט מתחנפת. אז השנה הזו היא ללא ספק ה-שנה של The Comet Is Coming שהוציאו אלבום ואיפי מוצלחים ביותר והפכו גם לפייבוריטית הופעות רצינית בקרב קהל רחב יחסית, זאת בזכות המוזיקה האנרגטית-נותנת-בראש שלהם. לא צריך לאהוב ג'אז כדי ליהנות מזה, כי המוזיקה היא פיוז'ן ספיריטואלי שעושה נעים בגוף, לפעמים מרקיד, לפעמים סתם מלא ב-'וייבים', אבל דווקא כן עם מעוף מסויים, או לפחות עם הרבה מאוד סטייל. זה אלבום סופר כיפי ומגוון וממש יציאה שהייתי צריך כדי לחזור להינות ממוזיקת ג'אז-להמונים קלילה ומגניבה.
לאוהבי: ג'אז לאנשים שלא באמת אוהבים ג'אז
Summon The Fire – Unity
Neil Young & Crazy Horse – Colorado
אוף, מה אני אגיד לכם, זה פשוט מרגיז שאנשים לא הקשיבו ברצינות מספיקה לאלבום המצוין הזה של ניל יאנג, שאילולא השיר השני באלבום היה עשוי להיכנס לעשיריה שלי. זה ממש לא סתם אלבום של אמן מבוגר שאינו רלוונטי עוד, אלא אלבום חזק מאוד של אמן שתמיד כיף לשמוע ממנו עוד. זה אפילו חשוב שנתייחס אליו ברצינות כי ניל יאנג דווקא לא מהאמנים שמוציאים אלבום כל שנה שנתיים, ועוד מעט לא יהיה לנו אותו יותר, ואחר כך נצטער על כל הרגעים שפספסנו. והאלבום החדש שלו עם להקתו המצוינת Crazy Horse סיפק לי לא מעט רגעים נפלאים. שירי רוק-קאנטרי שנשמעים בדיוק כמוהו, אבל בלי שמץ של בינוניות, להיפך, יש פה ביטחון של אמן שלא מרגיש צורך להוכיח משהו למישהו אלא פשוט עושה את מה שהוא עושה תמיד, וזה נהדר. יש כאן שירים שקטים יותר ורועשים יותר, שנשמעים כמו כל מני ניל יאנגים שאנחנו מכירים מכל התקופות, ובזכות זה מדובר גם באלבום מגוון סגנונית שכיף לשמוע ולהרגיש כאילו הם תמיד היו שם ברפרטואר.
לאוהבי: ניל יאנג, בכל הצורות והצבעים והטעמים.
Olden Days – Eternity
Caroline Shaw / Attacca Quartet – Orange
לפעמים אני מרגיש שיש עולמות מוזיקליים מקבילים אליי שמתקיימים כיקום עצמאי ואני מפספס לחלוטין. הם לא יקבלו במה במגזיני האינדי או בקבוצות הפייסבוק שלי. ג'אז, מוזיקה נאו-קלאסית ומוזיקת עולם (שאינה מתחנפת) לא כלכך מוצאים את דרכם החוצה מהעולם הספציפי שבו הם פועלים, בתוך לייבלים ספציפיים ולאוזניו של קהל ספציפי. אז כן, יש לייבלים שמנסים להנגיש חלק מהיצירות האלו החוצה וביניהם Nonesuch, שלצערי מוציא גם לא מעט מוזיקה ממש משעממת. עם זאת הפעם נראה שגם פיצ'פורק ואפילו טקס פרסי הגראמיז וכן פרס פוליצר שמו את העין על אלבום נאו-קלאסי שיצא ב Nonesuch והייתי חייב לבדוק אותו. ואיזה כיף שעשיתי את זה! זכיתי ליצירה אימפרסיוניסטית מרנינה במיוחד, כזו שנשמעת רלוונטית בזכות השימוש במבנים נגישים יחסית של יצירות, שמלאות באלגנטיות ממש כמו העטיפה של האלבום. רביעיית המיתרים Attacca מבצעת את היצירות של קרוליין שו כדי לייצר מוזיקה חופשית ומלאת חיות, כזו שמאוד קלילה להאזנה ותמיד נעה קדימה, מלבד מספר תחנות עצירה בהן המיתרים מחשבים את מסלולם מחדש ומפתיעים בכיוון מרענן אחר. אין פה חשיבות עצמית, בסך הכל מוזיקה שכיף לשמוע ויש בה גם מספר רגעים ממש שומטי לסתות.
לאוהבי: האמת, אני ממש לא מבין בזה, אבל אם אתם אוהבים אימפרסיוניזם ורביעיות מיתרים, זה ממש נפלא.
Entr'acte – Punctum
Stella Doonelly – Beware of the Dogs
בכל שנה יש את זמרת האינדי הזו שמוציאה אלבום בכורה ומקבלת חיבוק אוטומטי ומוחלט מהקהל. לא תמיד אני שותף לחיבוק הזה, אבל הפעם גם אני נפלתי במתיקות של סטלה דונלית האוסטרלית. ניו זילנד ואוסטרליה ממשיכות לייצא יוצרות ויוצרי אינדי מקסימים במעין התעוררות שמזכירה את האינדי הפרברי האמריקאי של העשור הקודם. כמות הכישרון שיש ביבשת הזו היא לא פחות ממדהימה, ואלבום הבכורה של סטלה כבש אותי לחלוטין. יש כאן שירי אינדי-פופ ישירים עם גיטרות מצלצלות וגם קצת פולק, המילים פשוטות ומבטאות, יחד עם המוזיקה וההגשה המתוקה של סטלה, את מה שכל אחד יכול להזדהות איתו – פגיעות, פחד, וכמובן כמיהה לאהבה ומשמעות. סטלה עושה זאת כלכך בטבעיות שזה בכלל לא מרגיש מוזר וזה עושה רק טוב לנפש. ואלוהים ישמור אותי מהצמרמורות שהשיר Lunch עושה לי.
לאוהבי: Big Thief, Hop Along, פיבי ברידג'רס ובכלל זמרות-יוצרות אינדי-פופ/פולק
Tricks – Lunch
Tindersticks – No Treasure But Hope
בכל העולם המוזיקלי המשתנה הזה צריך גם את האמנים האלה שאפשר לסמוך עליהם. כאלה שלא יחליטו פתאום משום מקום להצטרף לאיזה טרנד מוזיקלי אלא פשוט ימשיכו לעשות את מה שאתה מצפה מהם. יו לה טנגו תמיד היתה להקה כזו בשבילי, ומסתבר שגם טינדרסטיקס (מבלי להכיר את כל הדיסקוגרפיה שלהם). החבר'ה הותיקים האלה רוקחים את נוסחת המוזיקה הפסקולית-קאמרית שלהם כבר 16 שנים, ולא נראה שנמאס להם או למעריצים שלהם לקבל את המנה השנתית של אלבום טינדרטיקס לשעות הדמדומים. בניגוד למה שהכרתי מתחילת הקריירה שלהם, האלבום החדש מכיל שירים בעלי מבנה מעט יותר ברור ומהודק, ועדיין כזה שנשמע כאילו נלקח מתוך סרט של פול תומאס אנדרסון. השירה המהממת של סטיוארט איי. סטייפלס חמה כאן יותר כי הוא מגיע לצלילים מעט גבוהים יותר משירת הבריטון שלרוב מאפיינת אותו וזה נורא נורא מרגש, כי המאמץ הזה מוציא ממנו גם הרבה רגש שפשוט עובד על כל המקומות הנכונים ביחד עם הכינורות והפסנתרים והתזמורים המרגשים של האלבום היפהפה הזה.
לאוהבי: אנתוני והג'ונסונס, הנשיונל, פסקולים, בריטים
The Amputees – Pinky In The Daylight
10 הגדולים
10
Mayra Andrade – Manga
אחד הדברים האהובים עליי כמעריץ מוזיקה אובססיבי הוא שהגעתי לשלב שיש אמנים שהם 'שלי'. זאת אומרת, כאלה שאני מכיר רק בזכות עצמי ולא בזכות קהילה מוזיקלית ששותפה להיכרות הזו עמי, וכך אני נושא באחריות הבלעדית להכיר אותם לסובבים אותי, ואני יכול לחוש אוטוריטה במעקב אחרי פועלם. מיירה אנדרדה, זמרת מכף ורדה, היא אחת כזו. הכרתי אותה בזכות אלבומה Storia, Storia שעד היום הוא אחד האהובים עליי בכל התבל. האלבום ההוא היה אלבום פופ-ג'אזי-לטיני שכלל גם שיר שחלק מעם ישראל מכיר בזכות העובדה שכתב אותו.. עידן רייכל, כן כן. אבל כל זה נשאר יחסית מאחורה ומיירה עשתה צעד שכמעט כל אמן מוכשר שעושה אותו נופל – היא עשתה שיפט חזק לתוך סאונד מיינסטרימי.
מה זה אומר מבחינתנו? זה אומר ששירי המורנה והפונאנה הכף-ורדיים עדיין נוכחים כאן, אבל מעוטרים בעבודת הפקה וביטים מעט רגאטוניים. על פניו, נשמע כמו מתכון לאסון. אבל ההשכלה והמקורות המוזיקליים של מיירה לא נתנו לה, כנראה, ליפול לכתיבה בינונית. כי השירים כאן ממש ממכרים, ההגשה של מיירה נהדרת מתמיד ואפשר אשכרה להינות ככה מפופ טהור ומצוין.
לאוהבי: זמרות פופ לטיניות
Afeto – Kodé – Tan Kalakatan
9
Uriel Herman Quartet – Face to Face
איזה כיף להכניס נציגות ישראלית לעשירייה הראשונה. ואיזה כיף לעשות את זה בלב כל כך שלם לאלבום פלאפל ג'אז, מעין סגנון נדוש שכבר לא שמעתי ממנו חומר מעניין באמת כמה שנים. בכלל יש מין נטייה כזו לג'אזיסטים להקליט יותר מדי. אני הראשון שיהנה מג'אמים חביבים, אבל לא כל דבר כזה צריך להקליט ובטח שלא צריך להוציא כל שנה 3 אלבומים עם קטעים שעלו בישיבת חברים-נגנים עם שמות טראקים שהם בדיחות פרטיות (תופעה נפוצה ביותר בתחום), ושום דבר לא יציל את הפלאפל ג'אז מבנאליות פסנתר-באס-תופים-קאבר-לפיוט-אירוח-של-נגן-חבר. שום דבר, מלבד אלבום שהוא אשכרה טוב, וזה מה שאוריאל הרמן והקוורטט שלו עשו כאן.
איך הם עשו את זה? אז ככה, קודם כל, כל טרק באלבום כאן הוא מנומק ומוצדק, ויש לו את התרומה שלו למכלול ההשפעות שהרמן מנסה להציג כאן. הרבה נגנים טובים בז'אנר מנסים להראות שהם אוהבים גם ג'אז, גם מוזיקה קלאסית, גם רוק וגם מוזיקה מסורתית, אבל לרוב זה יוצא כמעין בלנד חסר מעוף של כל הנ"ל. אוריאל לעומת זאת לא מתבייש לכתוב קטעים שלכל אחד יש אופי מודגש קצת אחר, אורך אחר, מבנה אחר. יש כאן שירים עם ווקאלס, שירים בלי, יש כאן יצירות מקוריות ויש כאן קאברים, לפעמים יש חצוצרות ולפעמים אין. וכמובן שיש כאן כמיטב המסורת גם שיר ששמו נושא את המשקל שבו הוא נכתב. זה לא אלבום ששומעים בו קטע אחד ואז הכל מובן, אלא אחד שדורש ממש חזרה והבנה של כל חלקיו השונים וגם כיף מאוד לעשות את זה. איזה כיף שזה קרה!
לאוהבי: ג'אז מבוסס פסנתר, אתני במידה הנכונה, מרגש, מקומי ולא בנאלי
The Man Who Sold the World – Shave Esre – Hour Of The Wolf
8
Fontaines D.C. – Dorgel
אלבום הכיף של השנה בשבילי. כן, אני יודע, חבורת הפוסט-פאנק האירית הזאת כועסת, ולא בדיוק מנסה לעשות כיף, אבל מה לעשות שהם כל כך חמודים?
כשמדברים על revival של הפוסט-פאנק בשנים האחרונות עם להקות כמו Idles, Shame, Parquet Courts וכו' אני מוצא את עצמי לרוב משתומם בצד. אני בטוח שיש מי שנהנה מתפקידי באס מגניבים ושירים על הברקזיט כאסון גלובאלי, אבל זה פחות הסטייל שלי, מודה. אבל אם יש משהו שאני לא יכול להישאר אליו אדיש, בכל הנוגע לפוסט פאנק, זה גיטרות כוחניות עם hookים ממכרים במבטא מובחן וחינני. אז אני מצטער אירים חמודים, אני יודע שאתם רציניים, אבל עשיתם לי בעיקר כיף.
לפחות חצי מהפזמונים כאן הם בעלי איכויות המנוניות, כאלה שאם מספיק אנשים ישמעו את האלבום, יוכלו להישמע על ידי המוני מעריצים בהופעה שמכירים את השירים בעל פה. אפילו אני מוצא את עצמי שר ומפזם תוך כדי האזנה, וזה בסופו של דבר הסימן הכי טוב של אלבום פוסט פאנק, שאפשר לשיר אותו עם החבר'ה. אלוהים, אני יכול לשמוע את Liberty Belle כל היום מבחינתי.
לאוהבי: The Fall, Idles, The Libertines ומבטא אירי.
Television Screens – Liberty Belle – Boys In The Better Land
7
Richard Dawson – 2020
הבעיה היחידה עם האלבום החדש של ריצ'ארד דוסון זה שהוא יצא אחרי Peasant וזה לכשעצמו מעמד כמעט בלתי אפשרי. Peasant הוא מאסטרפיס של פריק-פולק בן זמננו שאני לא חושב שיצא עוד משהו כמותו העשור בכלל, ודוסון הוא לא אחד שישחזר את ההצלחה רק בשביל ההצלחה. כמעט כל שינוי שהוא יעשה יראה מעט חיוור בהשוואה ל-Peasant, ואכן באלבום החדש חסרה תחושת ה-מופתיות שנטפה מקודמו. אבל זה בכלל לא הוגן לשפוט אותו ככה.
ב-2020 דוסון לא מניח לגמרי בצד את הגיטרה האקוסטית הלא מכוונת שלו, אלא מצרף אליה גם חשמלית ובאס ותופים ופשוט עובר לעשות את המוזיקה העקומה שלו בצורה רוקיסטיית יותר. אם תרצו, פריק-פרוג. ההרמוניות הבלתי צפויות עדיין איתנו, הפזמונים הפומפוזיים והממכרים כלכך גם הם כאן. השנינות הלירית שלו גם היא נשארה, אך קיבלה תפנית המגולמת בשם האלבום – 2020 – אנחנו מספרים כעת את סיפורו של האדם המודרני, ולא את סיפורה הקהילתי של אנגליה הישנה כמו באלבומו הקודם. כן, זה עדיין אנגלי מאוד. אבל בצורה מסוימת גם יותר אוניברסלי. הוא שר כאן על ג'וגינג כפתרון לחרדה ועל אימוג'י לב, אבל בסופו של דבר זה פשוט הפולקלור של ימינו אנו. אבל מה שהכי טוב זה שהשירים האלה פשוט מצוינים. כיף לשיר אותם, כיף לשמוע אותם שוב ושוב. אחד האמנים החשובים והאהובים של העשור הזה.
לאוהבי: Comus, רוברט וואייט, פרוגרסיב רוק, גיטרות עקומות
The Queen's Head – Jogging – Dead Dog in an Alleway
6
Jungstotter – Love Is
אין מאושר וגאה ממני להביא לעשיריה הראשונה שלי את אלבום הבכורה של פביאן אלטשטטר, ילד פלא מגרמניה שנכנס לי ללב מהשניה הראשונה ומאז לא עזב. הסיבה לשמחתי היא שמדובר באלבום שעשה בשבילי את הדבר היפה והחשוב ביותר שמוזיקה יכולה לעשות – דווקא בזכות העובדה שלא מדובר באלבום מושלם – הוא בנה גשר רגשי ביני לבין היוצר. Love Is רחוק מלהיות אלבום מלוטש, למעשה, שומעים את בוסריותו לכל האורך והוא מלא בשורה של 'טעויות' הפקה ועריכה שלא שומעים אצלם אמנים ותיקים. אבל את חוויית המפגש הראשוני הזה שפביאן העניק לי עם כתיבתו ושירתו מלאות ההבעה, שום דבר כבר לא יוכל לקחת.
פביאן מגיע אלינו מלהקת האינדי-אלקטרוני הגרמנית Sizarr אותה עזב כשהחל להתרחק מהמוזיקה שאפיינה אותה והחל להימשך לבלדות פסנתר עגמומיות ו.. ובכן, קיטש. הקיטש ב- Love Is מתבטא בעיקר בפאתוס השירה של פביאן, שהיא גם מרכז האלבום, וגם בליריקה הפואטית שבה הוא כותב. התמהיל שנוצר ממקם את הצליל שלו איפהשהו בין בראיין פרי לניק קייב.
העניין הוא שכל הקיטש וההשפעות הדי-ברורות שמהן האלבום שואב את הצליל שלו, מרגישים גם אותנטיים לחלוטין. כן, זו מוזיקה מעט מוגזמת, מעט תיאטרלית. והקול העמוק של פביאן יכול להישמע מעט קברטי והמילים שלו מתחכמות, אבל למעשה זה הבחור. יש אנשים כאלה, אתם יודעים. שהנפש שלהם אמנותית, שהעולם שלהם הוא במה, שהתיאטרליות והפואטיקה מרגשות אותם כמו שאותנו, 'אנשי הקרקע', מרגשת הישירות-בגובה-העיניים. אבל אף אחד לא צודק כאן. למדתי להתאהב במוזיקאים כאלה, מקייט בוש ועד תום ווייטס, לו ריד ודיוויד בואי וג'ואנה ניוסם, אקסצנטריים ומוכשרים. פביאן בסך הכל הביא פה את אלבום הבכורה של השנה שלי, אבל גם גם את הקראש של השנה שלי.
לאוהבי: סקוט ווקר, ניק קייב, דיוויד סילביאן, Talk Talk, אנטוני והג'ונסונס, וקיטש.
Sally Ran – Love Is – Wound Wrapped In Song
5
Wilco – Ode To Joy
האלבום הזה שהגיע בדיוק ברגע הנכון והניח את הכל במקום שייך השנה לווילקו. הוא יצא באיזה שבוע באוקטובר עם עוד מליון אלבומים חשובים, ובשבילי ניצח את כולם במבחן הזמן וההשפעה הגדולה שהיתה לו על השנה שלי. אני בתקופה מבולבלת, ומוזיקה שעושה לי קצת סדר בראש ומזכירה לי מה אני מחפש היא נשגבת. ווילקו הזכירו לי מה אני בעצם רוצה: להירגע טיפה. גם הם נרגעו טיפה. אני לא מכיר עוד להקה שיכולה לשלב בצורה כה נינוחה גיטרות נמוכות, דינמיקה מאופקת, רישרושים אלקטרוניים קלים, סאונד צפוף וחם, ותוך כדי להישמע כה טבעיים ונעימים. כמו בכל אלבום שלהם יש כאן אפילו שיר 'משונה' אחד (Quiet Amplifier האדיר) ועדיין, הוא מאוד קל להאזנה, כי ווילקו לא מגזימים בשום צורה. הם לא יודעים להגזים. הם פועלים בעולם שבו הכל מעט יותר פשוט ועם זאת עמוק, מלא אופי והם בעיקר מאוד הם עצמם.
לאוהבי: ווילקו של העשור הקודם, שמיכות בחורף,
Quiet Amplifier – White Wooden Cross – Hold Me Anyway
4
Thom Yorke – ANIMA
אימרה נפוצה על מעריצי תום יורק היא שכל גרעפס שהוא יקליט הם יהללו וישבחו ויחשבו שזה אחד מאלבומי השנה על אוטומט. אני מוכרח להגיד שהאמירה המזלזלת הזו, עבורי, היא ללא שום צל של ספק, נכונה עד מאוד. ו-"ANIMA" החדש הוא אלבום כלכך תום יורקי שהוא נשמע כאילו תום יורק הקליט פרודיה על עצמו.
אבל זו לא פרודיה. כן, אתם כבר מכירים את הנוסחה: אלקטרוניקה קצוצה וריתמית, הרמוניה דינמית, יללות בכייניות ומלמולים על ניכור בעולם המודרני, איכות הסביבה וגם נונסנס. זה תום יורק. איך אפשר בכלל לבקר את זה שאמן שומר על ה-DNA הבסיסי שלו כבר למעלה מ-20 שנה, אני לא מבין. נהוג לומר עליו שהוא נשמע תמיד אותו דבר, אבל אני לא חושב שיכול להיות משהו רחוק יותר מן האמת. נו, מה, באמת האלבום הזה נשמע לכם כמו king of limbs? או the eraser? רק בגלל שזה תום יורק ואלקטרוני? שטויות במיץ, יש כאן חד משמעית משהו אחר לגמרי. ב- ANIMA תום יורק שם במרכז את המבנה, את הסיפור שמספר טרק וגם הסיפור שמספר האלבום בשלמותו, ובונה דינמיקה שמשרתת משהו רחב יותר. האלקטרוניקה היא כבר לא המסר ("העולם שלנו מנוכר ומתכתי"), היא כבר מובנית מאליה, וכך גם תום יורק מסתכל עליה – הוא כבר המשיך הלאה והסיפור שהוא מספר נמצא הרבה אחרי הניכור המתכתי. זה אלבום עתידני, שמשתמש גם בצלילים ומבנים חדשים אבל גם בהרבה חום וביטחון כדי לחפש משהו בעולם שכבר נאלצנו פשוט לקבל על עצמנו ואין יותר איך להילחם בו.
וכן, חלק בלתי נפרד מהמסר הזה מתבטא ביצירת המופת הויזואלית שיצאה ביחד עם האלבום. אם לא ראיתם, אתם חייבים לעצמכם לפחות את זה. 15 דקות אילמות שמספרות באמצעות המוזיקה, ובאמצעות ריקוד, את הסיפור שיהיה שלנו ב-2030, שכבר לא נוכל עוד להילחם בעוצמת החיים המודרניים ונצטרך לפלס את
דרכינו בתוכם ליצירת משמעות קטנה אך מנחמת.
לאוהבי: תום יורק
Twist + Dawn Choris (Live) – Not The News – The Axe (spotify)
3
Bill Callahan – Shepherd in a Sheepskin Vest
נכון שהבטחתי שיש מעט מאוד מגמות ברורות במוזיקה שאהבתי השנה? אז שיקרתי. קולות גבריים עמוקים ונמוכים מככבים בכל הרשימה הזו. מי שהצליח השנה יותר מכל לעשות לי נעים בגוף עם קול הבריטון שלו הוא ביל קלהאן באלבום פולק ארצי ובסיסי ביותר ששוחרר בארבעה חלקים שבוע אחרי שבוע ויצר את תמונתו השלמה. שמעתי כמה תלונות שהאלבום יצא ארוך מדי (שעה ושלוש דקות) אבל אני לא מסכים. יש כאן אוסף של שירים קצרצרים, בהם קלהאן שר בעיקר על עצמו, אבל לא ממקום של חשיבות עצמית. הוא יכול לשיר על בני משפחה ומכרים, על הבית, על מחשבות שעוברות לו בראש. הוא נותן לי הרגשה שאני מכיר אותו. שהוא שר אליי. זה מתאפשר גם בזכות הקול מלא ההבעה שלו וגם בזכות הפשטות של ההפקה הדלילה והשירים המינימליסטיים שלא קורה בהם יותר מדי.
ואיכשהו, למרות שלא קורה בהם יותר מדי, השירים כאן מאוד מאוד זכירים. בכל פעם שאני מאזין לאלבום מחדש אני מגלה שאני ממש זוכר הרבה מהמילים, מהמעברים, מהכלים שמפציעים פה ושם, וזה ממש לא מובן מאליו בשבילי כי אני לא מרבה לזכור דברים. אני אפילו אגיד שזה אלבום שפגע בי הרבה יותר חזק מ Sometimes I Wish We Were an Eagle האהוב והמופק ועשיר יותר שלו. קשה לי לשים את האצבע על הדבר החמקמק שהופך את הכביכול-כלום שיש באלבום החדש, למשהו שמרגיש מלא בתוכן ואווירה. כנראה מדובר בקלהאן עצמו. הוא עושה עבודה נפלאה בלשתף את עולמו איתי. זה אלבום מאוד אמריקאי, מאוד פולקי, ומאוד מאוד נעים. באוזן, ובגוף.
לאוהבי: לאונרד כהן הצעיר, אלט-קאנטרי, מארק קוזלק
Writing – Watch Me Get Married – Circles
2
Avey Tare – Cows On Hourglass Pond
אנימל קולקטיב היא להקה מוזרה. ואייבי טייר הוא זמר מוזר עם שם (במה) מוזר. אבל את הדבר הזה שהוא ופנדה בר ושאר החברים הביאו לעולמי אי אפשר להחליף. אני מניח שאין צורך להציג אותם, ובכל זאת, אני חייב לומר כמה מילים על מה שהאנשים האלה מייצגים עבורי. אז אנימל קולקטיב הם כל מה שאני לא. אני לא מוחצן כמוהם. אני לא מאפשר לילד שבי לצאת כמוהם. אני לא חופשי כמוהם. ואני לא קהילתי כמוהם. אם יש נציג אחד בחבורה שבהחלט לוקח את חופש ההבעה הבלתי נדלה לקיצון, הרי זה דויד פורטנר, אייבי. אני לא מדבר על המוזיקה. אני בטוח שכל הבלגאן והרעש והצפצופים המזוהמים עם הקולקטיב שייכים לכולם. אני מדבר על הפרסונה המוזיקלית. אייבי בכלל לא חושב איך הוא נשמע כשהוא שר, או כותב, ובוודאי מופיע. הישירות שלו יכולה לעשות צרבת. וראו מה זה, אחרי כל ההקדמה הזו, הקטעים שאני הכי אוהב באלבום החדש שלו הם המאופקים והמרוחקים יותר. אני מאוהב בכל האלבום הזה, אבל שירים כמו Nostalgia in Lemonade ו- Our Little Chapter הם קשים מאוד להאזנה מרוב שהם כלכך חשופים. אבל החולשה היא כולה שלנו. אייבי הוא כל מה שהייתי רוצה להיות, בכל הנוגע ליכולת ההבעה הרגשית.
אז למרבה המזל אייבי עידן את האלבום הזה, לצד שירים אקסצנטריים וחופשיים, גם באסופה של שירים מופנמים המתבוננים פנימה. האחרונים מזכירים יותר את הסאונד של אלבומו הקודם, Eucalyptus, אבל בכל זאת נגישים יותר. הסאונד הוא עדיין אותו סאונד – גיטרות אקוסטיות חופשיות, הרבה קצב, אלקטרוניקה חמה מהעולמות של Four Tet, רחשי טבע וכל המעטפת המוכרת. אבל זה האלבום הכי שלם מנספחי אנימל קולקטיב מאז Panda Bear Meets The Grim Reaper, ואף מתעלה עליו. ויש כאן גם את השיר השנה שלי, Saturdays, שנשמע לא מהעולם הזה בכלל.
לאוהבי: אנימל קולקטיב של Feels, אלקטרוניקה חמה, פסיכדליה רכה
What's the goodside? – Saturdays (Again) – Taken Boy
אלבום השנה הבלתי צפוי בעליל ועם זאת הבלתי ניתן לערעור שלי
1
Bertrand Belin – Persona
מי אתה, זמר פופ צרפתי עם קול בריטון וחולצה מטופשת שיותר מתאימה לאלבום של מושיק עפיה מאשר לאלבום השנה שלי? (חלילה אין כאן רמז שלמושיק עפיה אין פוטנציאל להיות אלבום השנה שלי!)
אתחיל מהסוף: אני לא יודע. אני לא יודע מי זה ברטרנד בלין, ממש ניסיתי להבין, ולמרות שיש עליו ערך ויקיפדי ועמוד פייסבוק עם מעריצים מקומיים לא הצלחתי להבין מה בדיוק הסיפור של הבן אדם הזה שעומד מאחורי אלבום שהפך את כל מה שחשבתי שאני יודע על מוזיקה מאופקת.
כן, מאופקת. זו המוזיקה שיש באלבום הזה. לפעמים זה סוג של שאנסונים, ולפעמים, זה סוג של סינת'פופ. יש עוד כמה כלים: יש גיטרה. יש תופים. יש באס. ויש את הקול של ברטרנד בלין. מה קורה עם כל זה? מעט מאוד.
התנועה, הדינמיקה של המוזיקה כאן, היא מינימלית מאוד. המלודיה זזה מעט מאוד צלילים, הhookים הפופיים לא מתפוצצים עליך, הבאס לא מתחצף יותר מדי. גם הסינתיסייזר לא. יש כאן השראה ברורה מסרג' גינסבורג מבחינת האווירה. רק עם קול שמזכיר מעט את סטיוארט איי סטייפלס מה-Tindersticks, והרבה יותר פופיות.
אבל. כל תנועה שכן מתרחשת כאן. כל נגיעת גיטרה. כל שורה שהוא שר וכל שורה שהוא מפסיק לשיר. כל ליין סינת'. כל מכה בתוף. היא עולם ומלואו. האלבום הזה הוא כמו בישול גורמה של פסטה עגבניות. הוא לוקח דבר פשוט, ועושה אותו מדויק. כמה מדויק? מדויק עד כדי כך שהדיוק מרגש מרוב שהוא מדויק. לפעמים ליטוש מוגזם הוא חיסרון – זה נראה ונשמע רובוטי וחסר אופי. אבל כשעוברים סף מסוים, הדיוק מתחיל לרגש שוב פעם. כמו פסטה טובה.
האלבום הזה לכד אותי בכל סיטואציה שבה הייתי צריך להסיט את הקשב שלי מרעש נפשי כלשהו לתוך עולם שבו הכל נכון. שבו הכל פרפקט. שאין בו פגמים. יש בו כאילו עומק שהסאחי הזה על עטיפת האלבום הביא מאיזהשהו מקום שאני לא בטוח אם הוא בכלל מודע אליו.
עכשיו, יכול להיות, באמת יכול להיות, שרק אני מזהה את הדבר הזה. אפשר לצחקק ולהגיד שבטח אני הוזה ומפספס לגמרי ומדובר בסתם אלבום. אני לא מקבל את הטענה הזו. לא אמפירית, ולא תיאורטית. אין מצב. הדברים שאני שומע ומרגיש בהאזנה רציפה ל- Persona הם ממשיים בתוך הראש שלי ועל כן מתקיימים בצורה כלשהי ב-DNA של האלבום הזה. מי שלא ימצא אותם כמוני, זה הפסד גדול מאוד שלו.
לאוהבי: סרג' גינסבורג, פופ אירופאי למבוגרים, שלמה ארצי, קולות בריטון
Bronze – Chouses Nouvelles – Sur Le Cul – Nuits Bleues