זו היתה שנה מוזיקלית מופלאה עד אותו יום נורא ששינה את פני החיים לעולם. אני לא יודע מה ימים יביאו, ואם אוכל להמשיך לדבוק בעקשנות בהאזנה למוזיקה, דבר שרבים כלכך אינם מסוגלים לו בתקופה כזו. לעצמי מצאתי שדווקא הריפלקציה הזו, לחזור אחורה ולראות כמה יופי היה גם השנה, עוזרת לחזק את התקווה, ומזכירה לי ששווה כל כך לחיות בשביל היופי הזה – גם אם כרגע המציאות לא מציעה הרבה ממנו. אני מאחל לכל אחד להרגיש את התקווה הזו, בכל דרך שמתאימה לו.

ההמלצה הכי חשובה שלי היא לבחור מתוך אינטואיציה מוזיקה לשמיעה מהרשימה/פלייליסט ולא ללכת לפי הדירוג שלי! תעשו שאפל, תבחרו עטיפה מושכת, תאזינו לפי תיאור מגרה – מוזיקה היא דבר אישי ואני מאמין גדול באינסטינקטים על חשבון דירוגים. והכי טוב, אתם גם תמיד יכולים לבקש המלצה אישית.

Honorable Mentions:

אלבומים טובים שלא כתבתי עליהם ארוכות אבל אני לא יכול להתעלם מהם.
Blur – The Ballad of Darren
Lil Yachty – Let's Start Here
Altin Gun – Ask
100 gecs – 10,000 gecs
Anna B Savage – in|FLUX
Yves Tumor – Praise A Lord Who Chews But Which Does Not Consume; (Or Simply, Hot Between Worlds)
Ryuichi Sakamoto – 12
Avey Tare – 7s
Young Fathers – Heavy Heavy
Tim Hecker – No Highs
Dudu Tassa & Johnny Greedwood – Jarak Qaribak
George Clanton – Oooh Rap I Ya
Turnpike Troubadors – A Cat in the Rain
Blonde Redhead – Sit Down for Dinner
Jeff Rosenstock – HELLMODE
Paavoharju – Yon Mustia Kukkia
Sokratis Malamas – Me Partener Ti Selini
Wilco – Cousin

16
Erik Hall – Canto Ostinato

"קאנטו אוסטינטו" היא יצירה מודרנית של המלחין Simeon Ten Holt, ומבוצעת לרוב על ידי שני פסנתרים או יותר. מדובר ביצירה מדיטטיבית וקסומה שיש עליה כל מני מיתוסים ואפילו סרט. 3 שנים אחרי שחידש את Music for 18 musicians המונומנטלי של סטיב רייך, פנה היוצר אריק האל ליצירה היפה הזו וגם הפעם טיפל בה בפסנתרים חשמליים, Rhodes וHammonds, והפך אותה למשהו שדומה יותר לדברים היפים שיוצרים כמו Nils Frahm עושים. מי שמכיר אותי יודע שאני לא יכול לסרב לזה. שנת הלימודים תשפ"ד בפתח ואני כבר יודע עם איזו מוזיקה אני הולך ללמוד.
Sections 1-16

15
Unknown Mortal Orchestra – V

כבר למעלה מעשור שרובן נילסן קיים בחיינו ונראה שבעיני רבים השטאנץ הפופ-לופיי-פסיכדלי המלוכלך שלו כבר מיצה את עצמו, אבל אני לא שותף לזה. 5 שנים לאחר Sex & Food, האלבום הקודם, ממשיך נילסן לשחק עם מה שהוא עושה כל כך טוב, ומוציא אלבום גרובי ופריך, מלוכלך כהרגלו אבל מאוד מאוד זורם. כל האלבומים שמעליו ברשימה שייכים לז'אנר המנחם או המרגש, אבל זה האלבום שעשה לי הכי הרבה כיף השנה.
Meshuggah

14
Mitski – The Land Is Inhospitable and So Are We

סופסוף זה עבד לי ולמיצקי, שכבר הרבה זמן רציתי לאהוב. אלבום אינדי-פולק-פופ מלא ברכות ואמפתיה, מלודי בטירוף ונעים נעים באוזן.
The Frost

13
Big Blood – First Aid Kit

ביג בלאד (AKA הלהקה הכי מוזרה בעולם), שבימים כתיקונים לוקחים או קאנטרי גותי או פופ כלשהו ומעוותים להם את הצורה עם הקלטות אוונגרדיות שנשמעות כאילו מגיעות מבטן של ספינה, עשו עוד אלבום כזה, הפעם הם שילוב גם קצת פוסט-פאנק והלכו יותר על רוקנרול. זה עדיין מעוות ועדיין נשמע מבטן של ספינה. וזה עדיין כל כך, כל כך טוב.
A 1000 Times

12
Lisa O'neill – All of This Is Chance

רוני כהן הכיר לי אותה ואני חייב לו את חיי. אני לא יודע, יכול להיות שרק אני מתלהב מזה כל כך, אבל ליסה אוניל מאירלנד עשתה אלבום פשוט למדי, פולק מקומי צנוע אבל עם קול העיזה והמבטא המשגע שלה ששבו לי כל כך את הלב.
Old Note

11
Jason Isbell & the 400 Unit – Weathervanes

פעם בכוכב נולד מרגול היתה אומרת על זמרים טובים "אתה בן של זמררררררר אתה". ג'ייסון איזבל הוא בןשל זמר. אלבום אמריקנה ספרינגסטיני אבל עם הטוויסט האלטרנטיבי שעושה את ג'ייסון איזבל כל כך כיפי. גיטרות מושלמות ואלבום מאוד אחיד ברמה ובן שלללל זמר.
King of Oklahoma

10
Modern Cosmology – What will You Grow Now

בשקט בשקט לטישיה סאדייר (Stereolab) הוציאה השנה אלבום ביחד עם הרכב מברזיל. זה נשמע מבטיח כבר מההתחלה ולמרבה השמחה גם עומד בציפיות. השילוב הבלתי ייאמן שסטריאולאב ידעו לרקוח (בעיקר מימי Dots and Loops והלאה) – של ג'אז, פופ, לאונג', נאו-פסיכדליה, מקצבים דרום אמריקאיים עם שיק צרפתי, ניהיליזם עם הומור ואינסוף מוזיקה.
A Time to Blossom

9
Yo La Tengo – This Stupid World

מי שמכיר אותי יודע שיו לה טנגו יושבת שם איפהשהו בפסגה של הלהקות האהובות עליי בתבל. הם הצליחו להגיע לרמת אינטימיות כה גדולה איתי שאני אוהב ממש כל דבר שהם עושים. שמעתי שאנשים מתלהבים מהאלבום הזה במיוחד ביחס לכמה האחרונים שלהם, בשבילי הם תמיד היו טובים.
תמהיל של נויז רוק, דרים פופ, גרוב, רעש ואטמוספרה של צלילים ושירים שהם חגיגת אינדי אחת גדולה.
Miles Away

8
Susanne Sundfor – Blomi

6 שנים מאז האלבום האחרון והיפהפה Music for People in Trouble, האלבום החדש של סוזן סנדפור מרגיש כמו חיבוק גדול וחמים לכל דורש שמגיע מאיזה מחוז לא נודע בצפון אירופה. בעיני סוזן ווקלאיסטית מדהימה, והיא תמיד ידעה גם לכתוב וליצור, הפעם היא גם הביאה גם גוון יותר מיוחד.
Runa

7
Sufjan Stevens – Javelin

כמה טוב שסופיאן עשה את מה שהוא עשה באלבום הזה. מעין תמהיל של כל מה שהוא עשה ועשה טוב עד היום. חגיגה של פולק, לעתים קטן ולעתים מתוזמר אך לעולם לא מפסיק להיות אינטימי ולצבוט את הלב. כדמות ציבורית סופיאן תמיד היה מרוחק אך ביצירה שלו אין חשוף וכנה ממנו. לפעמים הכנות הזו מחרידה את הלב וכך גם באלבום הזה. אבל בניגוד, למשל לCarrie and Lowell הוא לא מאפשר לכל הכובד הזה להישאר טראומטי מדי ומפצה בכל פעם מחדש עם איזו המצאה מתוזמרת שמעלה חיוך, שורה מנחמת, ובעיקר המון המון יופי. מהמעט שסופיאן נוטה להתראיין נראה שעוברות עליו שנים קשות במיוחד והלוואי שיזכה לחיים יפים כמו המוזיקה שלו.
Genuflecting Ghost

6
Zach Bryan – Zach Bryan

זאק בריאן, הפתעת השנה שלי. אני יודע שכבר תקופת מה מדובר בסנסציית קאנטרי מאוקלהומה, שאמנם לא בדיוק מוכרת למאזין הישראלי הממוצע אך לאמריקאי ועוד איך שכן. הפופולריות העצומה הזו קצת הרתיעה אותי אבל הכל התפוגג כשהקשבתי לאלבום גדוש הלהיטים הזה. למעשה רק לב ציני יוכל שלא להישבות בקסם נשמתו של חייל הNavy האמריקני הזה שכותב ושר מוזיקה מאחדת, אנושית וגאונית בפשטותה.
El Dorado

5
CMAT – Crazymad, For Me

שנה אחת בלבד אחרי אלבום הבכורה שכה אהבתי, CMAT מדהימה ומצליחה להוציא אלבום אפילו טוב יותר. אעיז ואומר שמדובר באמנית החדשה הכי מרגשת ששמעתי בשנים האחרונות, שמביאה אינדי-פופ נשי אנרגטי, שופע כריזמת אווטסיידר – אבל עם איכויות ווקאליות שבין Adele ל-Lorde. מוזיקה אפקטיבית להחריד שלפעמים נדמה שנעלמה מהעולם בעשור האחרון.
Stay For Something

4
ANOHNI – My Back Was A Bridge For You To Cross

אנוני מתאחדת באלבום הזה עם עצמה ולהקתה מהעבר – Antony and the Johnsons, כאשר הייתה אנתוני. כנראה שהאיחוד הזה הוא מה שעוזר לאלבום הזה להרגיש כל כך שלם ומגובש. המוזיקה ייחודית כלכך – זה אלבום סול, ארט רוק, מתוזמר ומופק לעילא שמקיף את קשת הרגשות שבין האישי, הבין אישי (חברי), הפוליטי והגלובלי. ומעל הכל זורח הקול החד פעמי של אנוני שאין כמותו.
Rest

3
אביב גדג' – עולם מופלא איפה אתה

אני האחרון שבאמת מתאים לכתוב על האלבום החד של אביב גדג', אולי הזמר עם הקהילה הכי נאמנה בארץ, שפיענחה את האלבום הזה לאורכו ולרוחבו ולעומקו. אבל אי אפשר להתעלם מכמה שהוא פוגע ישירות בלב של אחרי השבעה באוקטובר. הטקסטים החידתיים של אביב, הרוק האמיתי שרק הוא יודע לעשות כמותו, הקול שמעלה היסטוריה ועתיד ורוחות באוב – יוצרים את הפסקול היחיד שיכול לדבר משהו מהתחושות שהרגשתי מאז. ולצד הכעס, הקינה והשבר הקיומי, הוא מציע גם מעט תקווה.
כתם לידה מחדש

2
Joanna Sternberg – I've got me

לא ידעתי שזה יסיים כלכך גבוה עד לרגע כתיבת שורות אלה. יש ברשימה אלבומים מרשימים בהרבה, מוזיקלית, אינסטרומנטלית וווקאלית. אבל ג'ואנה סטרנברג שייכת לקטגוריה מוזיקלית אחרת, זו ששייכים אליה אמנים אהובים כמו Daniel Johnston ז"ל. סינגר-סונגרייטרית עם לב בגודל של היקום כולו, שלעולם לא מוצא את מקומו באמת, אף פעם לא מקבל את מה שבאמת מגיע לו. ומגיע לו. אלבום צנוע כל כך שכל מה שהוא מבקש זה לחוות עוד קצת אהבה, שהיא אולי המשאלה הטהורה ביותר אך גם הכי פחות מובנת מאליה בעולם שאנחנו חיים בו. ג'ואנה מעיזה להמשיך לבקש. אלבום לכל מי שמרגיש בודד אבל מסרב לוותר על התקווה.
People are Toys to You

1
Lankum – False Lankum

אולי האלבום הכי מיוחד ששמעתי בשנים האחרונות. השירים – איריים ומסורתיים. הביצוע – טייק מסתורי וסוריאליסטי על אותם שירים, טייק ששם אותם בקונטקסט מוזיקלי בוגר ועמוק שרק מעצים את יופייה של המוזיקה הזו, לעתים נלקח לקצוות שגובלות באוונגרד, ותמיד חקרני ורציני. הרצינות המטורפת שלאנקום שמו בתוך היצירה הזו ניכרת מאוד. קשה מאוד לקחת שיר אחד מהאלבום הזה ולהוציא אותו מהקונטקסט, שמספר סיפור הרבה יותר שלם מסך חלקיו. לא האלבום שדמיינתי שאני צריך, אבל זה רק כי לא יכולתי לדמיין את המוזיקה הזו.
Lord Abore and Mary Flynn