שלום, ותודה שאתם קוראים את זה!
אז 2022. ברמה האישית: שנה ב' בלימודים, עבודה חדשה, אבל גם הרבה דברים שנשארו כפי שהם. אבל כאן באנו לדבר על מוזיקה.
אני חושב ש-2022 הייתה השנה הכי מוצלחת מוזיקלית בשבילי מאז 2018. אמנם, לצערי, בגלל מיעוט בזמן ובפנאי מחקרי, אני מרגיש שהשנה הגעתי מעט מאוד למציאות נדירות במיוחד שיהיו אישיות בשבילי, אלא יותר הסתובבתי בקהילות הקבועות שמהן אני משיג את ההמלצות שלי (ומי שיודע יודע). אבל השנה היו הרבה הצלחות – הרבה אלבומים שאהבתי. אז הרשימה הפעם תהיה עשירה מרוב קודמותיה.

כרגיל, אני מצרף פלייליסט ספוטיפיי, שכולל נציגויות מהאלבומים הכי טובים (לדעתי) שיצאו השנה. הוא כולל גם שירים נוספים שיצאו השנה אבל לאו דווקא נכללו באלבום, או שהאלבום שלהם אינו נכלל כאן ברשימה.

ההמלצה הכי חשובה שלי היא לבחור מתוך אינטואיציה מוזיקה לשמיעה מהרשימה/פלייליסט ולא ללכת לפי הדירוג שלי! תעשו שאפל, תבחרו עטיפה מושכת, תאזינו לפי תיאור מגרה – מוזיקה היא דבר אישי ואני מאמין גדול באינסטינקטים על חשבון דירוגים. והכי טוב, אתם גם תמיד יכולים לבקש המלצה אישית.

Honorable Mentions:

אלבומים טובים שלא כתבתי עליהם ארוכות אבל אני לא יכול להתעלם מהם.
Stromae – Multitude | Karl Blau – Love & Harm | Father John Misty – Chloe and the next 20th Century
| Alvvays – Blue Rev | Avishai Cohen – Shifting Sands | Oren Ambarchi, Johan Berthling, Andreas Werliin – Ghosted | Buttering Trio – Foursome | Perfume Genius – Ugly Season | Gilla Band – Most Normal | Danger Mouse & Black Thought – Cheat Codes | נונו – סטטוס | Ben Goldberg, Nels Cline & Tom Rainey – The Art Spirit | חושך – דגל שחור Foxtails – Fawn | Mistki – Laurel Hell | Imarhan – Aboogi | Bertrand Belin – Tambour Vision | Peter Brotzman, William Parker & Milford Graves – Historic Music Past Tense Future | Raveena – Asha's Awakening | YEULE – Glitch princess | caroline – caroline | The Beths – Exper in a Dying Field | Rosalia – Motomami | Silvana Estrada – Marchita | Robin Hitchcock – Shufflemania | Jockstrap – I Love You Jenniffer B | Sweet Trip – Seen/Unseen
כן, כולם אלבומים יפים. אבל יש יפים מהם.

Tier 4

Alex G – God Save the Animals

היתה לי הרבה התנגדות לאלבום הזה בהתחלה שלא אפרט עליה כי חבל להרוס. זה אלבום סופר cozy וכיפי, שומעים שהוא מאוד מנסה להיות כזה, אבל הוא גם מאוד מצליח. אלכס ג'י רוקח, כמו באלבומו הקודם, תמהיל של אינדי-פולק מדויק עם קישוטים אלקטרוניים וניסויים קטנים אך אפקטיביים. יש פה כמה וכמה נאמברים מוצלחים (ובסגנונות מגוונים מאוד!), ביניהם Miracles

Raum – Daughter

אלבום אמביינט יפהפה מהיוצרת Grouper / Nivhek הלוא היא ליז האריס, ביחד עם Jefre Cantau Ledesma, בעצמו יוצר אמביינט אהוב עליי מאוד. יש פסנתר, יש רחשים, יש צלילים עמוקים. אין לי קטע ספציפי, זה אמביינט, אז אם זו שעת ערב מאוחרת ואתם רוצים להרהר, שימו את האלבום

ארמון – חלום ישראלי

להקת האינדי-פולק/דרים-פופ הנפלאה הזאת צריכה להוציא הרבה יותר חומרים ולעבוד הרבה יותר קשה, כי יש להם את הצליל שאני הכי אוהב בעולם וכלכך חסר לי בעברית. תקשיבו ל-'כשאת חולמת', ששרה דניאלה תורג'מן, אבל לא לשכוח שיש גם שירים עם רועי חרמון, שיקר ללבי כלכך. אני עדיין מחכה שיוציאו את המאסטרפיס הבא של האינדי הישראלי, והאלבום הזה הוא עוד צעד בדרך, גם אם עוד לא לגמרי שם.

Park Jiha – The Gleam

מי שלא מכיר את פארק ג'יהא, זה הגיוני, כי למה שיכיר נגנית יאנגום (Yanggeum) וחלילים קוריאניים מוזרים שמלחינה יצירות מודרניות מינימליסטיות? אבל מי שכן מכיר, זה גם כן לא מפתיע, היא מופיעה בלא מעט רשימות ובקהילות של מוזיקת שוליים. 2 האלבומים הקודמים שלה לא הרשימו אותי מאוד והרגישו לי מעט גימיק של מוזיקה אקזוטית יותר מאשר משהו שעובד אבל האלבום החדש ממש ממש יפה. תקשיבו ל A Day In (נחמד שבאלבום החדש שמות הקטעים באנגלית ולא בקוריאנית)

Duncan Marquiss – Wires Turned Sideways In Time

אלבום חסר ז'אנר, שמשלב אלקטרוניקה עם מוזיקה אורגנית, משהו מהעולמות של TNT של Tortoise. אני מת על אלבומים כאלו, אלבומי ביכורים של יוצרים אלמוניים עם המון דמיון ורעיונות שופעים. לא תמיד הכל מפותח אבל זו מוזיקה שכיף מאוד לשמוע ולקבל ממנה השראה. C Sweeps הוא אחד הקטעים היפים של השנה בשבילי.

Lynn Avery and Cole Pulice – To Live & Die In Space & Time

זה טכנית EP, של 27 דקות, ניו-אייג' אוורירי ופסטורלי שמגיע מעולמות הג'אז ולכן גם מצליח להיות מעניין וחכם. כולו יפה אבל הקטע האחרון הוא מרכז האלבום.

אולי דנון – ארבע עונות השנה

כוכב אינדי-ישראלי עולה ומוכשר בטירוף, כשבעיקר החוש המלודי שלו עושה את העבודה. הלוואי שאני הייתי כותב את המלודיות האלה. לא תמיד אני מבין את המילים שהוא כותב אבל אני מכבד אותן, כי כשמקשיבים לאולי דנון הוא נשמע בטוח בעצמו ומעביר משהו בוגר מאוד. מת לשמוע עוד ממנו, בינתיים נקשיב לשיר הנושא (ואז לכל שאר האלבום)

Panda Bear & Sonic Boom – Reset

מי שמכיר אותי יודע כמה פנד בר חשוב לי, ואני אוהב את כל האלבומים שלו. אמנם אני מרגיש שבשנים האחרונות הוא נהיה טיפה סינתטי וחד-מימדי, ועצוב לי שהוא נטש את הסגנון שופע הרעיונות שלו מPerson Pitch, Tomboy ו Panda Beat Meets the Greap Reaper, אבל למדתי לאהוב גם את הסאונד הזה שלו (אנשים ממש סבלו מהאלבום הקודם שלו, שאני די חיבבתי). מהאלבום החדש עם Sonic Boom גם כן נהניתי. הוא צנוע ולא מתוחכם מדי אבל מצליח לשמר את אווירת הביצ'-בויז הקצת מטורללת שפנדה בר יודע להביא. איזה וידאו מוזר יש ל-Livin' In The After , ואיזה שיר כיפי!

Denzel Curry – Melt My Eyez See Your Future

דנזרל קארי הוא מהראפרים שקשה לא לאהוב. הוא יושב על תפר טוב בין 'לא לגמרי גנרי' לבין נגיש וכיפי מאוד להאזנה. באלבום החדש הוא טיפה מתרכך ומשאיר בצד (ברובו) את הטראפ והאארדקור ומשלב יותר ג'אז ואולדסקול. יש בזה מין אובדן ברמה מסוימת אבל ההתחדשות היא בעיני לטובה. דנזל נשמע בטוח בעצמו והבחירה הסגנונית מוציאה ממנו מוזיקליות טבעית, מהסוג שתמיד כיף לשמוע. אמנם Walkin' הוא השיר הכי כיפי כאן, אבל השיר הכי אמיץ ומיוחד הוא ללא ספק Zatoichi עם Slowthai.

King gizzard and the lizard wizard – Omnium Gatherum

שמעתי שלושה מארבעתחמשת האלבומים שגיז הוציאו השנה (שיהיו בריאים), אחד לא מופיע ברשימה, ואחד מופיע גבוה יותר. וכאן אנחנו עם Omnium Gatherum. הרבה שירים, הרבה גיטרות, הרבה גיז. אי אפשר לומר שהם הפתיעו פה ממש (בטח ביחס ל- Butterfly 3000 משנה שעברה), אבל גם אי אפשר לקחת מהם את The Drippign Tap, שיר הפתיחה המטורלל בן 18 הדקות שכמעט קשה להאמין שרק עכשיו הם עשו כזה. אני מאוד אוהב את השיר למרות שהוא בהחלט עומד על הסף של 'מוגזם'. בכלל, זה אלבום קצת מוגזם, אבל כאן גם הקסם שלו. כי עדיין איכשהו לכל השירים שלו יש את התבלין הכיפי הזה שכיף לקבל מגיז כלכך. Presumptous, למשל, הוא כביכול שיר חבוי באמצע-סוף האלבום, אבל הוא דוגמה טובה לכמה בחוסר מאמץ הם יכולים להוציא מוזיקה שנשמעת ממש טוב.

Sirom – The Liquified Throne of Simplicity

על Sirom הסלובניים שמעתי מאלבומם הקודם וישר ידעתי שזה הרכב שאני צריך לאהוב. מוזיקת Drone אורגנית, ריטואליסטית מארץ לא שגרתית שאני לא יודע עליה שום דבר, עם כל מני כלים אקוסטיים לא טריוויאלים, זה נשמע כמו מה שאני אוהב. אבל לא אהבתי את האלבום ההוא.
החדש פגז. מדובר ב-4 יצירות ארוכות של 16-20 דקות כל אחת, מלאות באווירה ומהפנטות, ועוד אפילוג קצרצר. אין ספק שיש הרבה אילתור במוזיקה, ועם זאת היצירות מאוד מגובשות והסאונד מצוין. אולי האלבום שחידש לי הכי הרבה השנה. צריך לשמוע את כולו, אבל 'שיר' הפתיחה מכניס לאווירה.

Natalia Lafurcade – De Todas La Flores

אז כמו כמעט בכל שנה גם השנה אני מכניס לכאן אלבום של נטליה. הזמרת המקסיקנית סופסוף הקשיבה לי והרגיעה קצת עם החצוצרות והכינורות (שהיו נהדרים אמנים אך טיפה מוגזמים באלבומים הקודמים) והפעם הוציאה אלבום עם סאונד נקי וקטן יחסית, ג'אזי בעדינות אך עדיין שומר על השפעות הבולרו והפולקלור מקסיקני. שמאפיינות את המוזיקה הנגישה שלה. בנוסף לזה שתמיד כיף לשמוע מוזיקה בספרדית, ובתוספת פקטור 'אפשר לשים ברקע כמעט בכל סיטואציה ויהיה נחמד' חזק ביותר, זה בסופו של דבר עוד אלבום טוב, עם שיר אחד ממש טוב עם השם הכי חמוד בעולם , Pajarito Colibri

Tier 3

Spiritualized – Everything Was Beautiful

אלבום נפלא!!!!! מגיע לו להיות במקום הרבה יותר גבוה אבל איכשהו יצא שהוא כאן. מי שאוהב את Ladies and Gentlemen.., אז קודם כל, שילך ויקשיב גם לעוד כמה אלבומים שלהם כי יש להם עוד טובים. אבל האלבום החדש באמת מהטובים ביותר שלהם. יש לו אסתטיקה הפקתית תמוהה קצת, אבל הוא עדיין ספיריצ'ולייזד למקסימום, עם השילוב הבלתי ניתן לחיקוי שלהם של פסיכדליה, space rock, גוספל, ובריטפופ. קשה לי לבחור שיר כי זה אלבום באמת די חזק אבל יש משהו צובט את הלב בפתיחה עם Always Together With you, שלא יכול שלא להזכיר (ומאוד) את הפתיח הבלתי נשכח מהאלבום המיתולוגי ההוא.

Beach House – Once Twice Melody

כן, ברור שהוא יהיה כאן. האלבום הכפול שיצא ב-4 חלקים של ביצ' האוס עושה את העבודה. הוא קצת נשכח מאז שיצא, וזה בסדר, אבל אני זוכר לו את זה שהוא יצא אי שם כשממש הייתי צריך אותו, ואני חושב שגם רבים אחרים. ביצ' האוס היא להקה כזו, שאנשים צריכים אותה. טוב שהם כאן. גם בהופעה היה מרגש מאוד לצפות בהם. מוזיקה שהיא בדיוק מה שהיא מנסה לעשות: להיות פסקול לחלימה בהקיץ, לאסקפיזם רגשי, לתקווה ולגעגוע.
Superstar

Animal Collective – Time Skiffs

אנימל קולקטיב הם להקה יחידה במינה. כן, קשה להפנים שהם גם מתבגרים והמוזיקה שלהם משתנה ואין בה את פרץ הנעורים המטורף של האלבומים המופרכים והיצירתיים הקודמים שלהם. וזה כמובן לא האלבום שממנו הייתי ממליץ להתחיל איתם למי שלא מכיר. ועדיין יש המון ממה ליהנות כאן. הסאונד המימי שלהם מהשנים האחרונות נוכח כאן, אבל גם הבלגאן מהאלבומים המוקדמים, וביחד זה נשמע כמו מין הרפתקה מוזרה מתחת למים. תמיד הייתה לחבורה הזו כישרון לייצר את האווירה המשונה והספציפית הזו, אבל הפעם זה בולט במיוחד. הלוואי שהם עוד ייפתחו את הרעיון הזה וימשיכו לעבוד ביחד.
Strung With Everything

Ravyn Laene – HYNPOS

כשיצא הסינגל Skin Tight מאלבום הבכורה של Ravyn Laene ידעתי שזה זה. R&B-פופ-סול שעושה את העבודה, שיש בו נשמה אמתית וגם לוחץ על כפתורי הדופמין שמשוועים לפופ טוב ומענג. שמחתי לגלות שגם האלבום מלא בנשמה הטובה הזו ובשירים מצוינים.

Shygirl – Nymph

ואם כבר בפופ עסקינן, עוד אלבום פצצה. הפופ של שייגירל הוא מהסוג היותר גס ואגרסיבי, קצת מהסוג שילדי ה Gen Z אוהבים בטיקטוק, אבל מלא בחן ובטוב טעם, ויש פה כמה המנונים של ממש. הסינגל המצליח מהאלבום הוא Fierfly וזה הגיוני, כי עדיין לא הצלחתי להפסיק לשמוע אותו. אבל כל האלבום מעולה.

Kevin Morby – This is a Photograph

האלבום החדש של קווין מורבי הוא אלבום קיץ, אמריקנה מצוינת ומלאת נשמה, דרכים וניחוחות שנכתב בהשראת ביקור של מורבי בממפיס. מי שאוהב פולקלור אמריקאי יהנה להתחקות אחר מקורות ההשראה לשירים הללו, שכיאה לז'אנר מקיפים דמויות טרגיות שונות, מקומות וסיפור משפחתי אישי. יפה לראות את זה גם מתבטא גם בשם האלבום (ובשיר הנושא ממנו). אבל בסופו של דבר אני בעיקר נהניתי מהכריזמה בשירה של מורבי ומהכתיבה המצוינת והנגישה. איך אפשר לסרב לשיר כמו Bittersweetm TN?

Kendrick Lamar – Mr. Morale & The Big Steppers

אני אתחיל מזה: קנדריק הוא עדיין יוצר ההיפ-הופ הכי טוב שפועל היום בעיני. יותר מכל, זו הבשלות של המוזיקה שלו שעושה את ההבדל בינו לבין אחרים. הוא חכם, מוזיקלי וחדשני, עם ביטחון ווקאלי וחוסר פשרות בהפקה ובכתיבה. הוא הרוויח, ובצדק, את מה שאמנים כמו רדיוהד הרוויחו (ואחרים, כמו קניה ווסט, הפסידו) – את זה שכל יצירה שלהם תילקח בשיא הרצינות. אני בטוח שעם קצת יותר השקעה מצדי האלבום הזה היה מגיע גבוה יותר והייתי מצליח גם ליהנות ממנו יותר, כי המוזיקה פה עובדת והטאצ' האישי עובר. ובכל זאת מצאתי את עצמי בעיקר חוזר אליו בשביל השירים היותר נגישים, כמו Die Hard הממכר להחריד.

Anadol – Felicita

אחד האלבומים המוזרים יותר ששמעתי השנה. Anadol היא יוצרת סינת'-משהו עקום טורקיה שחיה בברלין. האלבום הזה, מלבד מינימל-סינת' ואמביינט, משחק על עולמות ה Dark Jazz מחד וBedroom Pop מאידך, הוא מאוד יצירתי וחזרתי אליו לא מעט השנה. אלבום מוזר, אלבום טוב. קשה לבודד ממנו משהו, אבל Felicita Lale הסוגר מייצג, בערך.

Black Midi – Hellfire

אני מתקשה להאמין שבלאק מידי נכנסו בסופו של דבר לסיכום השנה שלי, אבל הנה הם כאן. להקת הפרוג-אקספרימנטאל-פיוז'ן-פאנק-מת'-אוונגרד-מוגזם הזו מבריטניה שהיא הגלגול העדכני ביותר שיש לנו למוזיקת ה Rock in Opposition משנות ה-70 שומרת על רצף של אלבומים שמנסים לקחת את הניסיוניות של להקות פאנק בריטיות עכשוויות לקצה. עוד לא גיבשתי ממש דעה נורמלית על המוזיקה שהם עושים. לפעמים היא לא עובדת לי, לפעמים אני מרגיש שהכל שם מתיישב בול. הייתה לי המון התנגדות לאלבום הזה אבל אחרי כמה שמיעות הבנתי. זה אלבום מעולה. מאחורי הבלגאן מסתתרים כאן שירים מצוינים, גרוב, ליינים חדים והרבה הומור וחדוות נגינה מרעננת. אני אוהב אפילו את התיאטרליות הקיצונית שלו. עם זאת קשה לי להקשיב לשירים בודדים ממנו כי הוא יודע להכניס טוב לאווירה רק כשמקשיבים לו ברצף. Welcome To Hell

Bjork – Fossora

האלבום החדש של ביורק יפהפה. אמנותי מאוד, ולא נגיש במיוחד, אבל מלא ביופי. ביורק יודעת להנגיש קווים מלודיים פשוטים בצורה אקספרסיבית שגורמת להם להישמע מורכבים, לעטוף אותם בתיזמור שמוציא את הכל מכלל איזון (זה נאמר לטובה), ולחתום את הסיפור בהפקה אלקטרונית שלוקחת אותם כבר למחוזות של סוריאליזם. להקשיב ולהרגיש היפסטר מגניב מתלמה ילין. Victimhood

King Gizzard & The Lizard Wizard – Changes

אז בעוד Omnium Gatherum היה הצד המופרע והעמוס של גיז, Changes הוא דווקא אלבום הכיף שלהם – וצריך לזכור שגם כאלה הם יודעים לייצר! גם כאן מתחילים בקטע ארוך (13 דקות), אבל הפעם הוא לא מוגזם בכלל, אלא מהנה מאוד, קליט ואפילו קליל! בדומה ל Butterfly 3000 משנה שעברה, גם ב-Changes גיז לוקחים רעיון מוזיקלי חמוד ומצליחים למצות אותו לאורך אלבום מלא בלי שהוא ישעמם בכלל, ואפילו בלי שיישמע כמו ג'אם. הפעם הרעיון מבוסס על תבלין פאנקי -Soulי קיצי ותפקידים (תופים, קלידים) חוזרים שמהווים רפרנס עצמי חמוד במהלך האלבום. זה לא האלבום הכי רציני שתשמעו השנה, אבל הוא מאוד כיפי, ושיר הפתיחה באמת מעולה

Richard Dawson – The Ruby Cord

אחחח. ריצ'ארד דוסון, מהיוצרים המופלאים והייחודיים של השנים האחרונות, מוציא אלבום שלישי בטרילוגיה מפוארת. Peasant ו 2020 הם שניים מהאלבומים האהובים עליי בשנים האחרונות, כל אחד בדרכו המאוד שונה. Peasant היה מפגן מוזיקלי של פולק אקסוטי ועקום, ו-2020 לקח את המלודיות המטורפות והיצירתיות של דוסון ועשה מהן סוג-של רוקנרול, ועם כתיבה, לירית ומוזיקלית, מרהיבה. האישיות האאוטסיידרית והנוגעת ללב שלו גם הצליחה לעבור באלבום הזה, והאמת שגם מאז הוא הספיק לעשות כמה וכמה דברים מוצלחים בפרוייקטים שונים. ועכשיו יצא The Ruby Cord, די בהפתעה. ועוד איזה הפתעה, הוא מתחיל בממותה בת 40 דקות כשיר פתיחה. הלוואי שהיה לי הפנאי להעמיק במילים של דוסון, שתמיד חשובות מאוד ליצירה, אבל בנקודה זו של חיי זה לא מאוד מתאפשר לי ולכן אני נשאר עם המוזיקה. והמוזיקה הפעם נמצאת איפהשהו בין 2 האלבומים ההם. יש כאן את המקהלה והפולק והפנטזיה מPeasant, ואת הרוק והאישיות מ2020. אז אמנם הוא לא מצליח לבלוט ביחס אליהם, אבל זה עדיין אלבום שכל כך, כל כך כיף לקבל מריצארד דוסון, עם שירים מטורללים כהרגלו כמו The Tip of an Arrow שהופך לחגיגה של ממש במהלכו.

Porridge Radio – Waterslide, Diving Board, Ladder to the sky

פורידג' רדיו מסתמנים בשבילי כאחת מלהקות האינדי-רוק הטובות והמרגשות ביותר שפועלות כרגע. אחרי אלבומם הממש מצוין מלפני שנתיים Every Bad, האלבום החדש שומר על קו דומה אבל בשבילי פגע הרבה יותר עמוק בלב. כל מה שמרכיב את האלבום הזה מצוין אבל אין ספק שאת העיקר מובילה הסולנית דנה מרגולין, שהכנות, העוצמה והאקספרסיביות בשירה שלה נדירים ממש. יש פה הרבה שירים טובים אבל The Rip מטורף ממש.

Tier 2

Bill Callahan – YTI⅃AƎЯ

אלבום חדש לביל, מכותבי השירים האהובים עליי ביותר אי פעם. בעבר השירה שביל כותב הייתה מאוד פילוסופית, קיומית ומהורהרת, ותמיד נוגעת בי עמוק מאוד. בשנים האחרונות הכתיבה שלו הפכה לקצת יותר אופטימית ונינוחה, וגם האלבומים הקודמים שלו נהיו יותר משוחררים. גם המוזיקה הלכה לכיוון הזה – השירים המהודקים והרציניים יחסית הצטמצמו למשהו הרבה יותר loose, לדברים הפשוטים ביותר. את ההתבגרות הזו במוזיקה של ביל קיבלתי באהבה, ואני מאוד אוהב את האלבומים הללו גם כן. אך בכל זאת אני עצמי עוד לא במקום החדש שביל נמצא בו ואני זקוק לביל המהורהר והקיומי עוד טיפה. שמחתי לגלות שבאלבום החדש יש קצת יותר ממנו. בראש ובראשונה זה אלבום שאי אפשר לפספס בו את ביל, רק שעליי לציין שהפעם המילים שלו עוד יותר מופשטות מאי פעם. למרות זאת, כישרון הכתיבה וההגשה שלו, ביחד עם המוזיקה והנגנים המצוינים שאיתו כאן, מעבירים הרבה מאוד מסר גם בלי להצטרך לרדת לסוף דעתו.
Naked Souls, למשל, הוא שיר ביל-קאלאהאני נפלא ועוצמתי.

Fontaines D.C – Skinty Fia

נראה שהשנה כל הלהקות הטובות של הגל הבריטי החדש החליטו להמציא את עצמן מחדש ולהביא את המאסטרפיס שלהן. פונטיינס די.סי אמנם באים מאירלנד אבל הם לגמרי דוגמה מובהקת וחשובה של אותו גל יצירתי שסופסוף הביא רוק חדש, שונה, כועס אבל מעורר הזדהות ומרגש. השנה זה הם (וBlack Country New Road) שפגעו בול בשבילי (לא התחברתי לכיוון שBlack Midi הלכו אליו) וגם Black Midi בסופו של דבר. בעוד BCNR עשו קאמבק של אינדי רוק מתוזמר, פונטיינס הלכו למקום מעט פחות נגיש אך יותר נועז בעיני. השירים דיסוננסיים, מלאים באווירת רוק גותי ופוסט-פאנק, איטיים ומאופקים יחסית, אבל מפוצצים בבגרות בלתי נתפסת ללהקה שעד לפני רגע עוד לא היתה מוכרת לאיש. ואיזו הופעה הם נתנו לי בפרימוורה יאבאלולו. למרות שבפלייליסט שמתי שיר אחר, לאחרונה אני אוהב במיוחד את Roman Holiday. איזה סאונד.

Jenny Hval – Classic Objects

אולי אחד האלבומים הכי קשים להגדרה שיצאו השנה הוא האלבום האמנותי הזה של Jenny Hval. באינטרנט יגדירו אותו "Art Pop", שככה מגדירים כמעט כל דבר שקשה להגדיר. רק שכאן החידתיות היא ז'אנר בפני עצמו. ג'ני רקחה כאן מוזיקה מאוד מגובשת, אך התחקות אחר מקורותיה היא משימה כמעט בלתי אפשרית כי האלבום הזה שופע מיצירתיות. הסאונד שלו מרוחק, לפרקים מפורק, ועם זאת טומן בחובו נימה חזקה של תקווה ואיזון. השירה של ג'ני יציבה ומלווה בביטחון את המסע המשונה הזה, והשירים, שתמיד מתחילים במקום לא מאוד ברור, מצליחים תמיד להסתיים עם איזה היגיון פנימי. זה אלבום שלקח אותי למקומות מאוד רחוקים, וזה לא דבר של מה בכך, בעשור שמרגיש כאילו אי אפשר יותר לחדש. Jupiter הוא דוגמה טובה לשיר כזה, אבל זהירות, הוא בהחלט קצת משונה. תחבקו את זה.

Nilufer Yanya – Painless

אני הייתי מטורף על האלבום הזה תקופה ארוכה השנה, ויעידו על כך חבריי שלא הפסקתי לדבר עליו בפניהם. המזל הוא, שכולם אהבו אותו גם. נילופר יאניה הבריטית היא זמרת ויוצרת מוכשרת להחריד על מישור הפופ-רוק-אלטרנטיבי שכנראה הגיעה לשיא קריירה באלבום הזה. איכשהו, למרות שהאלבום הזה הרבה יותר מקורקע מהאלבום של Jenny Hval, גם הוא מרגיש לי קצת חסר ז'אנר. אני אוהב לחשוב עליו כאלבום של פופ מאוד אורגני וחי, עם גישה רוקיסטית, לפעמים מעט R&Bית, ומלא בנשמה ובכריזמה. אה, ויש בו את השיר הזה שלא הפסקתי לשמוע השנה, Midnight Sun

Kurt Vile – (watch my moves)

האלבום ה Laid Back האולטימטיבי של השנה בשבילי. קורט וייל, שעד היום לא ידעתי כל כך איך לאכול אותו, קנה אותי סופית באלבום הזה, אלבום סופט-רוק קיצי ומלא באוויר פסטורלי ושליו. צ'יל אמיתי, לצרוך עם או בלי מריחואנה ולרחף. "Like Exploding Stones"

CMAT – If My Wife new I'd Be Dead

אלבום יקר מאוד לליבי השנה הוא אלבום הבכורה של CMAT (קיארה מרי אליס תומפסון) האירית. קיארה כותבת שירים פשוטים, ממכרים אך שיודעים לצבוט את הלב. השירים כתובים בצורה מאוד כנה, ומסיבה כלשהי לא ברורה האלבום הזה הזה הזכיר לי את האלבום הטוב ביותר של השנים האחרונות, Purple Mountains של דיוויד ברמן ז"ל. זה גם בגלל הסרקזם וההומור, גם בגלל שורות כמו "I'll make a memory of ’em shipping me off to Nashville, But I'm not going, therе's nowhere I can stay", אבל זה בעיקר בגלל שזה אלבום שאפשר לשמוע בלופים ולהעביר איתו הרבה זמן ביחד. "Lonely", למשל, הוא שיר שהכל בו במקום הנכון. "אין כל כך בודדה, אין לי חברים אמיתיים", קיארה שרה בצורה הכי ישירה שיש, וזה עובד.

Big Thief – Dragon New Warm Mountain I Believe In You

רובכם לא צריכים אותי שאספר לכם שהאלבום הזה יצא השנה כי הוא היה בכל מקום. אבל לטובת מי שלא, וגם כי חשוב לי לצאת להגנתו של אלבום שהרבה מגלגלים עליו עיניים, הוא נמצא כאן ויש לי רק דברים טובים לומר. אחרי שבמשך שנים ביג טי'ף היו להקה טובה שלא בדיוק הצליחה להוציא אלבום שלם טוב, אני חושב שהם עשו את הדבר הכי נכון עם האלבום הכפול הזה, הגדוש בשירים קטנים, שאף אחד מהם לא ממש מתלבט בשמיעה אחת, אבל כולם יפים, יפים מאוד. זה סוג כזה של אלבומים שאני מאוד אוהב, ואחד נוסף כזה נמצא גם ב- Tier 1 של השנה. המלודיות עובדות, ההפקה הצנועה מחמיאה לכל פריטה ולכל הקשה, ואיכשהו כל השירים נדבקים בסופו של דבר. ובכל זאת יש כמה שבולטים במיוחד, כמו Stimulation Swarm

Melody's Echo Chamber – Emotional Eternal

אנחנו מתקרבים לטובים ביותר, לקרם דה לה קרם, וקצת לפני שאנחנו מגיעים לשם אנחנו צריכים לעצור ולהינות מהאלבום הנפלא הזה של מלודי פרושה הצרפתייה. היא כבר די מוכרת ליודעי דבר, ולאלבומה מ-2018 Bon voyage יש כמה וכמה מעריצים שרופים. בזמן אמת אני לא הצלחתי לחבב את האלבום ההוא אבל מאז למדתי לאהוב אותו מאוד. עם זאת הלב שלי נמצא עם האלבום החדש שלה, Emotional Eternal. מדובר בפופ חולמני ומתוק, עם צלילים קסומים שמפציעים פה ושם, הרבה נוסטלגיה וחמימות, ואפקט Replay חזק מאוד. The hypnotist

Daniel Rossen – You Belong There

איזה כיףףףףףףף שיצא אלבום כזה השנה. כשכבר כמה שנים מתברר שככל הנראה Grizzly Bear היקרים כל כך לא ימשיכו יותר כלהקה, זה נדרש ומתבקש לקבל אלבום של האיש החשוב הזה. ומה מתברר? שהוא יודע לעשות מוזיקה מופלאה, מפותלת, חידתית ומנחמת. זה אלבום פרוגרסיבי, מורכב, מלא בשבירות הרמוניה ובמלודיות לא יציבות – כל האלבום נשמע כל הזמן 'על הקצה', מותח את הדיסוננסים אך שומר עליהם מוזיקליים ונעימים. את כל הדבר הזה מלווה הגיטרה האקוסטית של רוזן, שרוקח ממנה תבשיל מסתורי, והתיפוף של כריסטופר בר היקר גם כן מ-Grizzly Bear ובאופן כללי אחד המתופפים הכי טובים בז'אנרים הללו, אם לא הכי טוב. עם זאת חשוב לציין שזה לחלוטין לא אלבום נגיש או קליט מאוד. יש בו יופי שזוהר למרחקים, אבל כדי שהוא יישאר איתך, צריך לתת לו לשקוע. אני נתתי, והוא בהחלט שקע. יש בו כמה שירים שומטי לסת של ממש, כמו Unpeopled Space

Tier 1

Weyes Blood – And In The Darkness, Heart Aglow

אני בהלם שעברו כבר 3 שנים מאז Titanic Rising, אלבומה המפואר (!) מ-2019 של נטלי מרינג. מי שלא שמע את האלבום ההוא, באמת שמבזבז את זמנו בכל מוזיקה אחרת כרגע. הסאונד המחבק, העשיר, הנוסטלגי ועם זאת מהודק, סינמטי , מרגש, חלומי וחכם, המוזיקה הכל כך לא טריוויאלית שיצאה תחת ידיה וקולה של מרינג, הפך לבלתי נפרד מהזהות המוזיקלית שלי מאז. ולכן הייתי כלכך לא מוכן לאלבום חדש, שצריך להוות המשך לאלבום כזה. חששתי מאוד. לכן זה כלכך לא מובן מאליו שגם האלבום הזה מהמם כל כך. סביר להניח שאם הוא לא היה צריך לעמוד בהשוואות כאלו ואחרות, הוא היה מגיע אפילו יותר גבוה. זו אותה המוזיקה, זה המשך ישיר של מה שנעשה שם, וזה כל כך כיף לקבל את זה. לשיר את הפזמון של Heart Aglow בקולי קולות ולחלום.

Black Country, New Road – Ants From Up There

לא היה אפשר להתעלם מהאלבום הזה השנה ומאוד ברור למה. הסנטימנט העיקרי שאני מרגיש מאנשים כלפי האלבום הזה הוא של 'וואו, כבר הרבה שנים שחסר לי אלבום כזה'. אולי הוא לא מבשר את תחייתו של האינדי-רוק המתוזמר מתחילת שנות האלפיים, אבל הוא בהחלט מציף את הגעגועים של כולנו לאותה תקופה. כן, לשנים של /mu/, ארקייד פייר, לשילוב הבלתי מנוצח של סולן רגשן ששר על הקשיים של להיות בן אדם בתקופתנו, עטוף בכלי נשיפה ומיתרים ובקרשנדוז מרטיטים. וכך גם לי קל כלכך לחבק ביחד עם כולם את האלבום הזה. לצערי פחות התחברתי לשיר הסוגר אותו למרות שלשם אמורות היו להתנקז כל האמוציות, אבל אני יודע שרבים כן אוהבים אותו. מה שבטוח, כמו בשביל רבים אחרים, The place where he inserted the blade הוא אחד השירים הטובים ששמעתי בשנים האחרונות. מדהים ומרגש בטירוף.

The Smile – A Light for Attracting Attention

בסופו של דבר, אחרי כל השנים וכל המסעות, אני עדיין אותו ילד בן 15 שחושב עמוק בפנים שרדיוהד הם הלהקה הטובה ביותר שאי פעם הייתה, ותהיה. אותו ילד כנראה כבר לא יכול להישאב לכל יציאה של תום יורק וג'וני גרינווד כמו בעבר. אבל אלבום חדש של החבר'ה האלה, גם אם הוא בפורמט קצת אחר, שם אחר ופחות 'אפי' מאלבומים כמו A Moon Shaped Pool או In Rainbows, הוא עדיין הכי קרוב שאני יכול לקבל לחוויה הזו. ו'הכי קרוב' אומר שאלבום כזה הופך למשמעותי לי ביותר. מה יש לנו כאן? בערך כל מה שרדיוהד עשו בחיים שלהם. הקלידים האפלוליים, הגיטרות והבאס הזוויתיים, ההתפרעויות הרוקיסטיות, תזמורי כלי המיתר, המקצבים המטורללים, האלקטרוניקה התזזיתית, והקו המגבש שהוא השירים החרדתיים, המוזיקליות שאין שניה לה והשירה הבלתי ניתנת לפספוס של תום יורק. יש לנו את כל אלה. וכרגיל יש לנו שיר סיום מהמם בשם Skirting On The Surface.

Wilco – Cruel Country

באופן אישי, ממש חיבבתי את Ode to Joy, האלבום הקודם של ווילקו. וגם את זה קודמו, שמילקו, די אהבתי. מלבדם, אני יחסית שותף לדעה הכללית שהאלבומים שאחרי Sky Blue Sky מ-2007 פחות טובים מקודמיהם, אבל בכל פעם אני מגלה שאנשים שונים אוהבים אלבומים שונים מהתקופה הזו. כאילו כולם מסכימים שאחרי Sky Blue Sky ווילקו הפסיקו להביא את העוקץ שלהם, אבל לכל אחד יש איזו חריגה אחת או שניים שהוא כן אוהב. לכל אחד יש את הווילקו שלו. האלבום החדש לא עורר בי ציפיות כי כבר מהשם ומהסינגלים היה ברור שמדובר באלבום חזרה לשורשים, שיהיה יותר על צד הקאנטרי ופחות על צד האינדי-פולק והרוק שהם יודעים לעשות כה יפה. אבל מה מסתבר? הוא עובד לי! יש משהו דווקא נחמד כשלהקה שאתה כלכך אוהב מבצעת חומר כלכך פשוט, שעל פני השטח לא שונה ממה שכל אמן אחר היה עושה ממנו, אבל בכל זאת עם הדרך המאוד מסוימת שלהם. ואת ווילקו אי אפשר לפספס גם כשמדובר בסך הכל בשירים פשוטים ואקוסטיים ברובם.

חלק ממה שקורה לי כשאני מתבגר זו נטייה חזקה יותר לחפש יציבות, וגם במוזיקה. ובסופו של דבר זה האלבום שחזרתי אליו הכי הרבה, כי זו החוויה שהוא נתן לי. גם ווילקו התבגרו, והם כבר לא צריכים ללכת רחוק מדי כדי לחדור עמוק. בדיוק להיפך.
זה לא אלבום שישנה את החיים של אף אחד. אבל הוא האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה. ועדיין לא מיציתי.
Hints