היי,
הרשימה הזו נועדה לשתף אתכם באלבומים שאני שאני חושב שכדאי לעוד אנשים לשמוע ששמעתי השנה.
היו עוד אלבומים טובים וגם שירים ויציאות שונות שממש אהבתי ולא מופיעים פה, אבל זה מה שנבחר.
להלן פלייליסט ספוטיפיי עם השירים הנבחרים מהרשימה הזו (חוץ ממה שאין בספוטיפיי), וגם שירים נוספים מאלבומים נוספים שאהבתי, ועוד דברים מהשנה. אין באמת הרבה חשיבות לסדר, הפעם.
המון אהבה

Cory Hanson – Pale Horse Rider

יום אחד השנה אימא שלי באה לבקר וסיפרה בהתרגשות על שיר ששמעה ברדיו לפני כמה ימים. "המגישה אמרה שזה שיר בסגנון אינדי-פולק, וכששמעתי את זה אמרתי לעצמי אחח! זה הדברים שיובל אוהב! עכשיו אני מבינה. ומשהו בשיר הזה פשוט הפנט אותי". הרמתי גבה, אבל הבנו שיש לנו הזדמנות אחת ולתמיד לבחון אם מצאנו את עמק השווה (לרוב יש בינינו חוסר התאמה משווע במוזיקה) ונברנו ברשימות ההשמעה של  88fm עד שמצאנו את השיר. זה היה Angeles מהאלבום של קורי הנסון, סולן Wand. הפעלנו את השיר, ואני ציפיתי ציפייה דרוכה להעמיד את אמא שלי על טעותה ולהדגיש לה ששוב אין היא מבינה אותי. אך במעבר לפזמון של השיר, נוכחתי שהפעם טעיתי. יש שם איזה רגע מכווץ-לב כזה, שפורט על מיתרי רגש כל כך אוניברסליים, שהם ירגשו אימהות ברדיו והיפסטרים צקצקנים כאחד. שאר האלבום ייטה מעט יותר למשחרי ה'חריגות' שבקהל, הוא נוטה להדגיש מעט יותר את המוזרויות שבקולו של הנסון, אבל תמיד נשאר נעים ומחבק. לא יכולתי שלא לחשוב על אלדוס הארדינג בהאזנה. בקיצור, יופי של דבר. ואין לי מנוס מלומר, תודה אמא, המלצת לי על מוזיקה נהדרת! היום הזה הגיע!
Angeles

Sweet Trip – A Tiny House, In Secret Speeches, Polar Equals

לא ברור לי איך סוויט טריפ עושים את מה שהם עושים, אבל רק הם יודעים את הנוסחה הזו. אין כאן ממש שום דבר שלא שמעתי כבר מהם אבל איזה כיף לקבל את זה ב2021. ואני מודה שבזכות האלבום הזה רק למדתי לאהוב עוד יותר גם את הקודמים. יש כאן את השירה המרוחקת אך מלטפת שאנחנו כל כך אוהבים בז'אנר והמון צלילים מענגים, אלקטרוניים, אקסוטיים וכמובן גיטרות מצטלצלות. מוזיקה חלומית שמצליחה להיות רטרו ועתידנית בו זמנית, שירים ממולמלים שבכל-זאת נתקעים בראש, וסאונד מחבק. יותר טוב מכל משכך כאבים.
Chapters

Bruno Pernades – Little Season

אלבום שהסתייגתי ממנו בעקשנות כשיצא בתחילה, בגלל רושם ראשוני שהעושר המוזיקלי שלו מאולץ ולא מרגש, ושהוא נשמע כמו פרויקט גמר של איזו אקדמיה למוזיקה. עד שהחלטתי שדי, אני משחרר מכל הדימויים ומתחיל ליהנות. ויש הרבה, הרבה ממה ליהנות כאן! ברונו פרנדס הביא אלבום שהוא פשוט חגיגה של מוזיקה. מלודיות באיכויות Beach Boysיות, פרוגרסיות שמאתגרות את האוזן במידה הנכונה, סאונדים מקוריים ששומרים על רמת עניין ואקזוטיקה קלה שאופפת את רוח האלבום, מהעטיפה ועד שירים מקסימים כמו Lafeta Uti וJory 2. ויש לו גם איכויות ריפיט מצוינות. בפעם הבאה כשישאלו אותי איזו מוזיקה מאפיינת את התקופה הזו *בשבילי*, ולא בשביל האדם הממוצע, אני אספר על האלבום הזה.
Lafeta Uti

Spellling – The Turning Wheel

פצצת פופ מחזמרי, מלא נשמה, אהבה וחגיגה של מוזיקה. אני חושב שמה שאהבתי באלבום הזה זה שאין בו טיפת בושה. כריסטיה קברל הלוא היא Spellling הביאה את כל מה שיש לה לכאן. שורה של נגני אולפן, וטכנאי סאונד, שירים מתפוצצים ומוחצנים והרבה מאוד השפעות ניכרות, דרך כל אלה מתבטא אלבום ששומעים כמה היא נהנתה לעבוד עליו (והיא גם הפיקה אותו). כן, אולי הגזימו איתו שם המבקרים שהיללו אותו ברמות של אלבום העשור והשוו את כריסטיה לקייט בוש, אבל אין לי מה לומר, אני ממש ממש אוהב אותו. הוא מופק באמת מדהים ולא יורד מהעוצמות שלו שמתחילות ממש מהרגע הראשון. אני חושב שיש הרבה אנשים שם בבית שלא בדיוק עוקבים באדירות אחרי כל מה שמדובר וישמחו מאוד לגלות את האלבום הזה. הם מחכים לו וזקוקים לו. אני יודע שאני אישית היית צריך אותו.
Turning Wheel

Brockhampton – Roadrunner : New Light, New Machine

גם אם לא חדשני במיוחד, האלבום של ברוקהאמפטון פשוט מצליח לממש כיף טהור של היפ הופ קבוצתי, מה שהם תמיד היו טובים בו. זו מוזיקה שנשמעת הכי 2021 שיש, הכל כל כך מתאים ונכון לרגע, שכמעט קשה לזכור שזה לא מובן מאליו. דבר נוסף שנשמע כל כך טבעי באלבום הוא ההנאה של ברוקהאמפטון ממה שהם עושים. האלבום מלא בחדווה ובאחוות יצירה שגם הן לא מובנות מאליהן בכלל, אבל נשמעות כל כך טבעיות כאן. לא נהניתי ככה מאלבום היפ-הופ מאז הקאמבק של A tribe called quets. אולי מלבד שאר האלבומים של ברוקהאמפטון….
למי שרוצה להרגיש מה זה להיות Gen Z.
What's The Occasion?

גיל בר הדס – נסיעות ארוכות

לא כלכך לגיטימי מצדי ואף יומרני ובעייתי לכתוב זאת בעברית אבל אני חושב שבאלבום החדש של גיל בר הדס נשמע שהוא טיפה שמח יותר. זאת אומרת, הוא עדיין חושף לאוויר את פצעי החיים שבאלבום הבכורה התפקעו מכל שורה, אבל הפעם אפשר לשמוע גם מידה מסוימת של החלמה, או לחלופין מעט ריחוק. ריחוק שכאילו אומר "הפעם אני לא אתעכב על זה יותר מדי", כאילו מחייך לפצע ואומר לו 'אתה כבר לא תתפוס אותי לא מוכן'. אבל אנחנו עדיין לגמרי אתו. דווקא בגלל זה, יש באלבום הזה בעיני יותר אנושיות משהייתה אם היה נשאר במקום. ויש בו גם יותר השלמה. והעיקר שהוא עדיין אתנו, מגיש את השורות הלאונרד-כהניות שלו בקול הכה-מנחם שלו, והיחס צניעות-כישרון הגדול ביותר במוזיקה הישראלית.
פוך

John Zorn – The Bagatelles

ג'ון זורן הבטיח לפני מספר שנים שלא יקליט אלבומי בגאטלות אלא רק ינגן אותן בהופעה חיה. אז הוא הבטיח. בכל זאת הוא שחרר את זה, אלבום מוגזם כרגיל בארבעה חלקים. השנה לא הייתי כלכך חזק בג'אז, חיבבתי כמה חלקים מסוימים מהאלבום העצום ההוא של וויליאם פארקר, נהניתי בטירוף בהופעה של מרי הלבורסון עם ה- Thumbscrew שלה, ושמעתי עוד כמה אלבומי ECM, אבל זה הכי תפס. יש משהו נחמד מאוד בהאזנה ל-4 יוצרים שונים לגמרי
אין לינקים, בעצמי עשיתי עבודה די קשה למצוא את האלבום הזה.

DARKSIDE – Spiral

ניקולאס ז'אר הוא ממוכשרי הדור בעיני, וכבר המון זמן ממש על הסף של להיות נערץ ממש על ידי. בעיני שום דבר לא משתווה ל- Sirens שלו, אבל כל החומרים שהוא הוציא מעניינים לכל הפחות ומאוד מענגים באופן כללי. הפעם, עוד ריליס תחת השת"פ שלו עם דייב הרינגטון, שאני לא מכיר, אבל מוסיף אורגניות וחיים, שלאו דווקא נחוצים במוזיקה העתידנית של ניקולאס ז'אר, אבל מספקים כמה רגעים נפלאים בדיסק הזה, שבהם הראש, הלב, והקצב הפנימי זזים בסנכרון מושלם עם המוזיקה.
Lawmaker

Godspeed You! Black Emperor – G_d's Pee at State's End!

האלופים מקנדה שוב עינגו אותי באלבום שהפעם נשמע מעט 'על הדרך', אבל לאו דווקא במובן שלילי. המוזיקה שלהם רגילה להיות כל כך תובענית, שזה לרוב Hit or Miss, כשדווקא הפעם זה בדיוק עושה את העבודה בלי להציב רף מאוד גבוה שאי אפשר לעמוד בו. כצפוי, לא תמצאו בספוטיפיי ישראל 🙂
כל האלבום ביוטיוב

C. Tangana – El Maderilno

אחד האלבומים שאני הכי שמח שנמצאים כאן. את השם של טנגנה למדתי להכיר בשנים האחרונות ככוכב עולה בפופ הספרדי, מעין ראפר וזמר פופ מקומי עם קול ילדותי וחזות קצת פרחחית. דווקא הסטריאוטיפ הוא מה שהניע אותי להקשיב לאלבום, מתוך תקווה ועיקרון למצוא חיבור דווקא למה שגלגלי המוח השיפוטיים שלי כבר קטלגו כ'טראש'. ידעתי גם שהאלבום קיבל ביקורות טובות מאוד על ההפקה והאורחים והנגנים המשתתפים בו. זה לא עבד – לא שרדתי את ההאזנה ומיהרתי לחתום סופית את הקטלוג שעשיתי לאלבום. מספר שבועות לאחר מכן, לגמרי במקרה נתקלתי בTiny Desk שבו רואים את טנגנה, עם המוני בני משפחה, זמרים ונגנים, מבצעים כמה שירים באיזו מין חדוות פלמנקו שדפקה לי את המוח. הבחור הצעיר הזה שנראה כאילו לא קשור למסורת שנמצאת מסביבו השתלב שם כל כך יפה ובטבעיות שהייתי חייב לחזור שוב לאלבום ולראות אם הקסם משתחזר גם שם. והאמת היא שהפעם זה קרה. פתאום הכל התחבר לי, למרות שהאלבום הרבה פחות מסורתי מהטייני דסק, ומלא בשטיקים של פופ לטיני, האישיות והאופי של טנגנה שהתעכלו לי הצליחו להישמע פתאום גם מבעד לאלבום הפופ הזה, שבאמת מופק נפלא ומלא בשירים מצוינים, ואפילו את השירה המצחיקה של טנגנה התחלתי לחבב. כיף של אלבום שלימד אותי בפעם המיליון את השיעור החשוב שמוזיקה מלמדת על דימויים ראשוניים ועל פתיחות. ואם לא ראיתם את הטייני דסק, לכו לפחות לצפות בו, שכן מדובר באחד הרגעים המוזיקליים היפים של השנה.
Cambia!

אסף אמדורסקי – 432

כששמעתי את צליל הקוויקה (Cuica, 'תוף קוף') הברזילאי, ידעתי שהגעתי למחוז חפצי. זה מה שחסר לי במוזיקה העברית. אוויר, אבל אוויר אמיתי. אמדורסקי, שתמיד ידעתי שהוא מוכשר, סוף סוף הצליח להגיע אליי. נשמע שאמדורסקי עצמו חיפש את האוויר הזו (הסקיצות לאלבום הוקלטו לפני שנתיים, בעת ששהה בחופשה בסיני). למרות כל האוויר והבוסה-נובה והגיטרה האקוסטית, השירים בכל זאת מתובלים בהפקה אלקטרונית רכה, אני לא יודע אם זה היה הכרחי – אבל התוצאה בהחלט יוצרת סינתזה של התקופה הנוכחית עם נוסטלגיה עברית שמעלה ניחוחות של געגוע. זה יפה מאוד.
רצינו פלא

St Vincent – Daddy's Home

אלבום נוסף שהחשבתי לאהוב עליי ביותר בשנה למספר שבועות. אנני קלארק מלהטטת פה בין סגנונות, דרכי הבעה ודמויות באלבום תיאטרלי אבל מאוד מזמין. אלבום שנראה בדיוק כמו העטיפה שלו.
Down

Genesis Owusu – Smiling With No Teeth

עוד פריצה גדולה של השנה היא של היוצר-זמר-ראפר האוסטרלי Genesis Owusu, שכמו סט. וינסנט רקח גם הוא אלבום עשיר ואמביציוני, עם כמה מהשירים הכיפים ביותר של השנה. יש כאן המון פאנק, רוק, סול, וכמובן היפ הופ, אבל באמת, ככה נשמע יוצר שלא באמת מנסה לעשות שום דבר בתוך מסגרת כלשהי.
Don'd Need You

Jeff Rosenstock – Ska Dream

שני אלבומים השנה הצליחו להחדיר לי מתחת לשרוול ז'אנרים שבאופן די נחרץ לא התחברתי אליהם עד כה.  הראשון הוא של C. Tangana, שהצליח להכניס את הפופ הלטיני המיינסטרימי, והשני הוא גרסאת הסקא של ג'ף רוזנסטוק לאלבומו האחרון. את מה שהאלבום הזה עשה לרמות הדופמין שלי במוח צריך לשלוח למעבדות נוירופיזיולוגיה. אלבום שהוא סחרחרה. כל כך כיף, ילדי, משוחרר, אמתי, ותוך כדי מצליח להביע את הכאב הפשוט שג'ף תמיד יודע להעביר. לנשום 3 נשימות, להוריד את כל מסכות הציניות, להיות שוב בן 13 ולצרוח את המילים.
Leave It In The Ska

Nick Cave & Warren Ellis – Carnage

ניק קייב מעמיד מבחן מעניין במיוחד למעריצים שלו. מאז Push The Sky Away ניק והזרעים הרעים החלו בתהליך הדרגתי של רידוד הפאנק, הגיטרות והבלוז, ובמקביל אימוץ של סאונד סינמטי, Drone, ספוקן וורד, ואמביינט. כשהתהליך הגיע לשיאו ב-Ghosteen, השאלה שכולם שאלו היתה "איפה הבאד סידז???". ובכן, באלבום החדש שהוא רק ניק ווורן אליס, השאלה הזו כבר לא צריכה להישאל כי כאן ניק קייב מצהיר בפירוש שהבאד סידז לא נוכחים. זה פרויקט אחר, אישי יותר, וככל הנראה גם ניסיוני יותר. האם זה עובד? בעיני החל משיר הנושא האלבום תופס תאוצה יפה מאוד ומכיל המון רגעים ניק-קייבים מופלאים. טוב שיש אותך ניק.
Shattered Ground

Cassandra Jenkins – An Overview of Phenomenal Nature

אלבום רך ומלטף שמעלה את כל הרגשות הנכונים שאלבום כזה צריך לעורר. אוטומטית לוקח אותי לנסיעה באוטו בדרך חזור מאירוע משפחתי נעים, או לערב שישי עם אהבה כלשהי. כל האלבום הזה אוויר לנשימה.
Crosshairs

Chris Brokaw – Puritan

מעגל האנשים שמכירים את האלבום הזה הוא כלכך מצומצם אך חופף באופן לא פרופורציונלי עם סיכומי השנה (בעברית) שאני קורא. זה רק מראה כמה מוזיקה היא רדנומלית. לא הכרתי את ברוקאו עד השנה אבל אני מת על Codeine, ואת Come שמעתי בעקבות האלבום הזה ומאוד אהבתי גם אותם. מין פתח לעולם קטן מאוד אבל לא ידעתם שחיפשתם כלכך. אינדי רוק אישי ואמיתי.
Puritan

Sufjan Stevens & Angelo De Augustine – A Beginner's Mind

איזה ממזר סופיאן. מאז Carrie & Lowell (אחד מהאלבומים הכי עוצמתיים שפגשתי בהם בחיי, ובוודאי אחד מאלבומי העשור של שנה שעברה) סופיאן סטיבנס עשה כל מני שטויות. חלקן טובות יותר (השירים ב-Call Me By Your Name, השיר שכתב ובסוף לא נכנס לסרט המשונה על טוניה הארדינג, My Rajneesh) וחלקן תמוהות יותר (אלבומי ניו אייג' שבהם הוא בעיקר לוחץ על סינת'ים בלי הרבה טעם, וגם האלבום הארוך מדי שהוציא בשנה שעברה). לי זה הרגיש כאילו הוא אולי התבגר מדי בשביל ליצור שוב יצירות מפעימות כמו בעבר. אבל סופיאן הוא סוג של פיטר פן נצחי. האיכות העיקרית שלו מבחינתי תמיד היתה לגעת מרחוק באיזה מקום פצוע עמוק ואינטימי מאוד. עכשיו, מאוד חששתי מהאלבום החדש, כי העטיפה שלו נורא מוזרה, וזה היה כבר כמעט בלתי אמיתי שהשותף שלו ליצירה נקרא בשם הלא סביר Angelo de Agustine. המתכון על פניו שידר לי סופיאן אחר, שלא הולך לתת את מה שאני מכיר ממנו. ואמנם, האווירה באלבום אכן פחות אינטימית, אך מצד שני הוא מצליח בצורה יוצאת מן הכלל להיות מענג. השירים יפהפיים, הקולות של סופיאן ואנג'לו (שלפרקים כמעט קשה להבדיל ביניהם) מהממים ביחד. וזו מוזיקה שאי אפשר לקבל מאף אחד אחר. אלבום שאיכשהו הפך להיות זה שאני שומע תמיד ברגעים שאני לא בטוח מה אני באמת רוצה. תמיד התברר שרציתי אותו.
Murder And Crime

Krullebol – Slapeloos

בכל שנה צריך את האלבום האחד הזה, את אלבום האינדי-פולק האיזוטרי בשפה זרה שרק אתה שמעת. אני ברצינות לא בטוח איזו טעות בדרך עשיתי כשהגעתי לקרולבול אבל האלבום הזה נתן את כל מה שיכולתי לבקש מהגזרה הזו ומעבר. גיטרה חרישית, לחישות בהולנדית, מלודיות קטנטנות שמפציעות רק מדי פעם, אלקטרוניקת bedroom רכה, כלים מסונתזים שמגיעים והולכים. אלבום שמבין אותך כשאתה באמת באמת לבד.
Zonnelief

Black Midi – Cabalcade

רציתי, רציתי לא לאהוב את בלאק מידי, רציתי לומר שהם מנופחים מדי ובסך הכל יודעים לנגן מהר ובמקצבים לא קונבנציונליים, ושזו לא סיבה להאזין להם, אבל טעיתי, ממש טעיתי. כי זה אלבום פצצה, מדויק באנרגיות שלו, במידת החדשנות שלו, ויש לו את הסיום הכי טוב של השנה. השירה של ג'ורדי מצליחה להיות כל כך מייצגת של תנועת הפאנק-אקספרימנטלי הטרייה מאנגליה, אבל עדיין להיות מקורית ומשכנעת, והפער בין האיפוק שלה לחוסר האיפוק של הגיטרות והסקסופונים והתופים עובדת ממש לטובה. נשמע שילדי הפלא האלה רק משתבחים, ואני חסר סבלנות לראות מה יהיה מהם.
Ascending Forth

Stereolab – Switched On Vol. 4

הוקלט השנה או לא, לא אכפת לי.
סטריאולאב היא אולי הלהקה ששמעתי הכי הרבה חומרים שלה, אי פעם, אולי מלבד טום ווייטס, אבל אני לא בטוח בזה.  ה- Switched Ons למיניהם הם אוספים של rarities של הלהקה שלא יצאו רשמית לאורך השנים באלבומים. כל אחד מתייחס לתקופה אחרת, והשנה, מספר שנים אחרי שהתאחדו למטרות לא מוגדרות יוצא החלק הרביעי בסדרה המתייחס לתקופת Margerine Eclipse. כרגיל, רוב השירים כאן (אך לא כולם!) כבר יצאו בצורה כזו או אחרת. אז יש כאן טונה של שירים חדשים-ישנים לשמוע ושיר פתיחה אחד מסחרר לחלוטין. ועוד כמה מדהימים. כמות המוזיקה הטובה של הלהקה הזו פשוט לא נורמלית. מה עוד מעריץ יכול לבקש?
Household Names

Low – HEY WHAT

האלבום שהכי חיכיתי לו השנה, ולא בדיוק ידעתי למה לצפות, והצליח לתעתע בי וממשיך לתעתע בי גם עכשיו. ב- Double Negative אלן ומימי עשו שימוש ברעש האינדסטריאלי כביטוי למצוקה שחשו לנוכח אמריקה ב-2018. זה היה אלבום מחניק וסמיך, מרגש מאוד ומהפנט. ועם זאת גם טיפה מרוחק. ב- HEY WHAT הם מנסים להפוך את היוצרות ובמקום להישבר, הם מחליטים לשבור. להשיב לעצמם את השליטה ברעש, וכך השימוש בו, שנשמע אגרסיבי וקיצוני יותר מחד, הוא מאידך גם מושכל, 'Punchy', ומצליח שלא להשתלט על המלודיות היפהפיות שלהם. ולכן למרות מתיחה נוספת של גבולות הרעש באלבום הזה, הוא דווקא אינטימי יותר ומזכך. צריך לשמוע אותו מההתחלה ועד הסוף, אי אפשר באמת להוציא כאן שום שיר מההקשר הכולל ומהזרימה המיוחדת של האלבום שאני עדיין לומד ובטוח שאמשיך ללמוד. לואו ביססו את עצמם בשבילי במקום החשוב הזה של 'להקה שאפשר תמיד לסמוך עליה'. השנה זו פחות שנה של כתרים בשבילי, אבל אם הייתי צריך, זה היה אלבום השנה שלי.
Don't Walk Away

LOREM IPSUM – Vivre Encore

סקרימו/אימו אקוסטי קאמרי בצרפתית שלמרות מה שזה נשמע, בכלל בכלל לא גימיקי ולא מתפשר על שום מרכיב כאן. התזמורים יפים מאוד ומוקפדים, הסקרימו חד ומדויק וכמובן שעל צרפתית אני לא יכול להגיד משהו רע. אלבום מגניב לאללה שאין בספוטיפיי.
Andree

Dinosaur Jr – Sweep it Into Space

אחת ההרגשות הטובות ביותר שמוזיקה יכולה לעשות לי היא החיוך הזה מאוזן לאוזן, כשאני שומע משהו שאני ישר מזהה, גם כשאני שומע אותו בפעם הראשונה. לא זיהוי של מלודיה או רפרנס, פשוט התחושה שהכל במקום הנכון, איפה שאני אוהב רגיל ואוהב שהמוזיקה שאני שומע נמצאת. כמובן שאני אוהב גם להיות מאותגר ומופתע. אבל לרגש הזה אין תחליף. אין כמו אינדי-רוק בול בפוני כשהוא נעשה בידי מאסטרים של הז'אנר בלי טיפת מאמץ. כשנכנס סולו פשוט וקצר של ג'יי מסקיס אני מחייך בדיוק ככה. באלבום החדש של הדינוזאורים הפעם יש פה כמה שירים ממש מופלאים (Garden, And Me). תוספת מבורכת לדיסקוגרפיה שגם ככה ברוכה בכל טוב.
And Me

Elori Saxl – The Blue of Distance

לא מספיק הקדשתי את עצמי לאמביינט כמו שהייתי רוצה, אני לפעמים מרגיש שאני הולך לאיבוד באיזורים האלה ולא יודע למצוא את הנתיב המוזיקלי שנכון עבורי. אבל לפעמים אני פשוט מנסה וזה מצליח, כמו עם אלורי סקסל, יוצרת מחוננת שהעניקה לי השנה אלבום שהיה כל מה שרציתי מאלבום האמביינט שלי. הוא מרגש, הוא נעים, הוא דינמי במידה הנכונה.
Blue

Natalia Lafurcade – Un Canto Por Mexico, Vol 2

החברה הכי טובה שלי ממקסיקו קצת מגזימה בקצב האלבום שהיא מוציאה וגם טיפה ממחזרת שירים אבל זה לא נמאס לי בכלל. הפעם בניגוד לשנה שעברה, המוזיקה מעט פחות פומפוזית, אך יותר תיאטרלית, לי האלבום הזה נשמע כמו מין מחזמר בספרדית, ולא במובן רע בכלל. ההפקה מושקעת מאוד והכלים נשמעים מצוין הפעם, ונטליה עדיין הדבר הכי חמוד בסביבה. מצדי שתביא כל שנה אלבום כזה (בקצב הנוכחי סביר מאוד שזה יקרה)
Nada Es Verdad

Mdou Moctar – Afrique Victime

מה'קונצנזוסים' (הכל יחסי) המוצדקים של השנה. מוזיקת טוארג נוטה טיפה למחזר את עצמה בגלל לייבלים שנוטים להוציא מהאמנים מוזיקה מסחרית מדי לטעמי, אבל באלבום הזה הצליח מודו מוקטר הניז'רי למצוא נוסחה משלו: יותר בלוזי, יותר פסיכדלי, יותר נותן בראש. התוצאה היא מסע חשמלי ומסחרר לסהרה, שחולף כמעט בלי שמרגישים. מאוד מאוד אפקטיבי
https://www.youtube.com/watch?v=-CrTnNG4gIk

Floating Points, Paraoh Sanders , London Symphony Orchestra – Promises

אלבום שעשה הרבה מאוד רעש (בטח ביחס לכמה שהוא שקט) השנה ובצדק. קודם כל, מה זה השת"פ הבלתי יאמן הזה: יוצר אלקטרוניקה מוכשר ומוערך, ענק ג'אז ותיק, ו.. התזמורת הסימפונית של לונדון. אני חושב שאלבומי שיתוף פעולה כאלה הם מעטים, מעטים מדי. כשכל כך קשה להביא משהו חדש, אני חושב ששיתוף פעולה הוא דרך מעולה למצוא אותו. הלוואי שנראה עוד הרבה הפתעות כאלה. ואכן הוא מצליח לחדש: מעטים אלבומים שמלכתחילה הם אלבומים שקטים, עם מעט תנועה, להיות כל כך בולטים וזכירים. כן, יש הרבה אלבומי אמביינט מרגשים (אפילו מאוד) ועם צלילים יפים, ויש המון מוזיקה נאו-קלאסית מעניינת וכינורות זה תמיד מרגש. אבל באלבום הזה יוצא משהו שבאמת מרגיש די מגובש, צנוע אך מלא כוונה ואמביציה תוך כדי. בהחלט משהו שכל אחד צריך להקשיב לו!
Movement 6

King Gizzard And the Lizard Wizard – Butterfly 3000

מה יש יותר, אלבומים של קינג גיזארד בשנה או התייחסויות לכמות האלבומים שלהם בשנה? האמת שאני מבסוט רצח בשביל מי שיותר מעריץ אותם ממני, כי באמת זה תענוג לקבל כלכך הרבה מוזיקה מלהקה שאתה אוהב ומאמין בה. אני לא האמנתי כלכך, וכמעט ויתרתי על האלבום הזה, אבל להפתעתי הוא ממש חידש לי! את זה אי אפשר לקחת מהם: יש להם הרבה הפתעות בקנה. האלבום הזה קליל וקיצי (וכן, הסיכום יוצא בחורף), והזרימה בו פשוט מעולה, כי הוא שומר על אלמנטים קבועים לכל אורכו, ובכלל הוא משלב בצורה אורגנית את הפסיכדליה שלהם עם צלילים אקזוטיים, כמו שהם תמיד ידעו לעשות טוב. אבל הפעם זה גם קליל במיוחד.
Shanghai

The Notwist – Vertigo Days

לא ציפיתי לאלבום שאוהב כלכך מ- The Notwist, אבל לא יכולתי לאלבום באלבום אינדי אמיתי, כזה חרישי-חרישי עם גיטרות סמיכות ופוצעות שנכנסות ועוזבות, באס עצוב, והקול שאי אפשר לפספס של מרקוס אשר. אבל יש פה אפילו יותר מזה, יש פה מוזיקה נסיונית למדי, עם כל מי רעיונות שטרם שמעתי, וזה לחלוטין זוכה בתואר "האלבום שבטח אחרי שהשנה תיגמר אמצא את עצמי שומע הכי הרבה" (אולי חוץ מLOW)
Loose Ends

מוטי רודן – צליין

יש מוזיקה שמותירה עליך רושם מאוד ברור – אתה מזהה רעיון מוזיקלי או לירי שפענוח כלשהו שלו בראש גורם לך להעריך אותה (ולזכור אותה). זה טוב ונפלא אך לעתים קיימת גם מוזיקה שעושה משהו קצת אחר. כזו שעוד לפני כל הדברים האלה מדברת אליך בשפה רגשית שמרגישה פשוט נכון. אתה עוד לא מבין בדיוק מה היא אומרת, ותצטרך עוד האזנות כדי להכיר אותה באמת (ואולי אחרי עוד קצת היכרות זה כבר לא יהיה זה), אבל נקודת הפתיחה היא של יותר חיבור רגשי ופחות השתאות או הנאות מנומקות. הדבר הבוהק ביותר באלבומו הראשון בעברית של מוטי רודן הוא השפה הרגשית שהוא מדבר בה. מיד בהאזנה הראשונה הוא גרם לי להרגיש בנוח. במובן זה הוא מזכיר לי במיוחד את "לב שמש", אלבומו השני של רועי חרמון, שלצערי לא הספקתי לשמוע לפני סיכום השנה הקודם שלי, שכן אם הייתי מספיק, סביר להניח שהיה מקבל את תואר אלבום השנה שלי. במקרה של מוטי, הספקתי להאזין, ולהצהיר ללא ספק שלפחות בשפה העברית, זה ללא ספק האלבום הטוב ביותר ששמעתי השנה, ואולי גם לא רק בעברית. לכל שיר כאן יש משמעות ואת המקום הצנוע אך איתן שלו באלבום, והתחושה בהאזנה היא של התגלות ממש.
צליין

זהו חברים. שנה נפלאה לכולנו!