2020 היתה השנה הכי פחות אישית בשבילי. מוזיקה תמיד מילאה עבורי מקום אישי ביותר, משהו שאני עושה לבד וחווה דרכו חוויות שכל כולן מתחילות ונגמרות בתוך עצמי ומועצמות מהעולם הפנימי ההולך ומגודל בידי המוזיקה בתוכי. בשנה האחרונה (עד כמה שאפשר להתמסר לחתך הזמן הספציפי הזה), מוזיקה הפכה לקונספט הרבה יותר חברתי אצלי, והיא גם מילאה תפקיד חברתי. היא הפכה לכלי לחיבור ביני לקרובים אליי ולא רק סוד כמוס שלי. זה לא שלפני זה לא היה לה מהתפקיד הזה, וזה לא שהיום היא בלתי אישית לי לחלוטין. אבל אם אני צריך לסכם את השנה הזו, מוזיקלית, עבורי, במקום האישי שלי – היה פחות מקום לשוטטות אינסופית בין אלבומים נידחים שיכולתי ללכת לאיבוד בהם בעבר מתוך אותו מקום פרטי.
מה זה משנה לענייננו? אני חושב שאני מצוי בצומת דרכים בחיים שבה אני בוחן את הגבול שלי בין האישי לחברתי, בין הבודד למשותף. לצמצום המרחב האישי בחיי היו תוצאות נפלאות אבל גם מחיר כבד. אני חושב שאנצל את הסיכום הזה לבחינה של אותו קו דק שמתנועע בחוסר נוחות בחיי. יהיו מעט אלבומים בסיכום, וחובבי הסיכומים הגדולים והגיקים המופלאים שעל כתפיהם אני נשען בוודאי לא ימצאו כאן דבר חדש (אולי חוץ מאאוקציון). אבל זה אני השנה.
בסוף הפוסט יחכה פלייליסט עם שירים נבחרים מאלבומים השנה שלי וכן שירים נוספים שנתפסו לי השנה באוזן. ההמלצה היא פשוט לשמוע אותו יחד עם קריאת הפוסט, בלי חשיבות אמיתית לסדר השירים, מה שיוצא אני מרוצה. מותר גם שאפל.
Bill Callahan – Gold Record
Used to be I saw myself on every single page
It was nice to know that my life had been lived before
But I can't see myself in the books that I read anymore"
קשה לי לשים את האצבע מה עובד לי ולביל כל כך טוב ביחד. אבל איכשהו בשנה האחרונה (אחרי שבשנה שעברה ביל הגיע גבוה במצעד שלי עם Shephard in a Sheepskin Vest) הגעתי למצב ששמעתי כמות לא מבוטלת של אלבומי ביל קאלאהאן וsmog והתוודעתי לשנינותו המהממת, לרגש שמנצנץ בשיריו למרות אישיותו המינזטרופית למדי, וליצירתיות הבלתי נגמרת של האיש הזה. כשהחל להוציא את האלבום החדש שלו בפורמט של שיר אחד בשבוע, לא כלכך הבנתי לאן כל זה הולך. בדיעבד אני חושב שזו הייתה שיטה מוזרה שלא מצדיקה את עצמה ביחס לאלבום עצמו, שכן רק כאשר הקשבתי לו לבסוף כשיצא בשלמותו – בקע ממנו יופיים של השירים כולם. בהמשך לאלבומו הקודם, ביל הולך כאן לגישה עוד יותר משוחררת ופשוטה מוזיקלית, ובמובן משונה גם אופטימית. ממש שומעים שביל מתבגר, ונהיה מאוזן יותר, ומתאר בצורה שלמה ושקולה יותר את אותם הנושאים שעסק בהם בדרמטיות יתר באלבומים קודמים: בצורך המתמיד לברוח, בכתיבה עצמה, בזוגיות. לפעמים דווקא מרגש אותי לשמוע את הגישה המאופקת והבוגרת הזו יותר מדברים אחרים. בכל אופן האלבום הזה מקסים. וכך גם הטייני דסק שלו בחצר! אין לי ספק שביל נכנס לקטגוריה של האמנים האלה שאפשר פשוט לסמוך עליהם.
Natalia Lafurcade – Un Canto por Mexico, Vol. 1
Mi religión
Una vida no basta
Para entregarte mi amor
איכשהו האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה היה אלבום ההומאז' החדש של נטליה לפורקדה למוזיקה המקסיקנית. אם בעבר היא היתה מעין סוד כמוס שלי אז היום היא כבר לא ממש צריכה את העזרה שלי ואני נתקל בה אפילו מדי פעם בtop artists של פרופילים (משעממים למדי) בטינדר. בסופו של דבר זה אומר דברים בעיקר בזכותה. קשה שלא לאהוב שירים קליטים, עם תנועה הרמונית בולטת, בעיבודים כיפיים וססגוניים עם שירה נשית מתוקה וחיובית. זה כמעט קל מדי. והנה, גם אני נפלתי. זה לא בדיוק שנפלתי מהכיסא כמו שפשוט מצאתי את עצמי שומע את זה שוב ושוב ושוב וזה לא כלכך נמאס עליי. אני חושב שיש באלבום הזה לא מעט טעויות, ובראשן פומפוזיות יתר של העיבודים (כמה חצוצרות וכינורות צריכים כדי להדגיש שמדובר באלבום מקסיקני?), ולפעמים גם של השירה עצמה, אבל אין לי בעיה להכתיר את זה כאלבום הפסטה של השנה, והרי תמיד צריכים אלבומי פסטה טובים.
Rustin Man – Clockdust
Carousel days, seemed like forever
When we all sailed the breeze
האלבום הקודם של פול ווב הפתיע אותי כהוגן. הייתי באותה תקופה שרוף על טוק טוק, ולא ידעתי למה לצפות מפול כחבר הלהקה לשעבר הרחוק. הוא הוציא אז אלבומו הראשון (מלבד שיתוף הפעולה עם בת' גיבונס) והפתיע אותי באלבום אמנותי למדי, בוגר ונוסטלגי, מלנכולי מעט, עם שירתו שעמדה איפהשהו בין דיוויד בואי לרוברט וואייט. בכל אופן, האלבום החדש הוא ממש אלבום שאריות של האלבום ההוא, והוא ממש ממש קטן, אבל למי שימצא את החיבור החזק שאני מצאתי עם פול ווב האיש, והמוזיקה שלו, יוכל להרוויח משהו אישי מאוד גדול. אני התאהבתי כהוגן, ולתקופות מסוימות כל שיר כאן ממש נגע בי. אבל זה היה תמיד מאוד אישי וברגעים מאוד אינטימיים ומעולם לא משהו שיכל להפוך לחברתי עבורי. מסופר שאת השירים כאן היה פול שר בביתו במשך שנים, ובנותיו למדו להכיר אותם בעל פה – ושגם הבן זוג של בתו המתבגרת אוהב לשמוע את האלבום. זה נשמע מצחיק אבל האופי הקטן של המוזיקה ה"בוקית" הזו של אבא-מוזיקאי מופנם, שובה אותי ואני מת עליו.
The Microphones in 2020
Gazing at the details in the artwork of a 7-inch
Devouring every word in a zine
האלבום/שיר/וידאו/יצירה האלו של פיל אלברום, "המייקרופונס", חיכו לי על המדף מספר שבועות לפני שניגשתי לשמיעה הראשונה. כל מה שהיה לי זו הודעתו של דניאל "אתה צריך לשמוע את זה". ואינטואיציה ספקנית: עוד פעם יצירה drone-ית-אקוסטית כבדה ועמוסת מלל? לא בטוח שאני עף בעננים בקלות מכל אחת כזו כמו פעם. ובכן כמו תמיד (תמיד!!!!!) הרגע הנכון היה צריך להגיע כדי להפיל אותי לרסיסים. זה היה באיזה ערב אחד שבו הרגשתי בדידות איומה, וקול מזוכיסטי בתוכי אמר "יאללה, יובל, בוא תשים על הטלוויזיה את הוידאו הזה של פיל אלברום מחליף תמונות ילדות ושר בכאב מונוטוני על גבי גיטרה רפטטיבית על החיים שלו, ותקווה להזדהות או משהו כזה, אולי אפילו תבכה". אז זו לא בדיוק הייתה החוויה הטוטאלית בהתגלמותה, שבה אני שוכח מכל הוויית קיומו וחווה את כל 44:44 הדקות של היצירה כהרף עין, כי החיים לא בדיוק עובדים ככה, אבל זה בעצם גם כן היה משהו כזה. כי לא באמת יכולתי לעשות כלום חוץ מלתת ליצירה לעשות בי כרצונה, לתת למילים שהצלחתי לתפוס לצמק לי את הלב, לאינספור סרטים ומחשבות קשות להיות מורגשים וחיים מאי פעם. וכן, כן, גם בכיתי. מאז שמעתי אותה עוד פעמים אחדות, וזה קשה, זה קשה כלכך, זה חולף ליד האיזורים המוגנים ביותר של הנפש, והם נאבקים שלא להיסדק למשמע הצלילים והמילים הללו.
אין לי משהו יותר טוב לומר על זה.
АукцЫон [Auktyon] – Мечты
אני כנראה מקור הסמכות האחרון לאאוקציון, להקה שיש לה את הקאלט והמעריצים שלה בארץ, וגם את עדת ההיפסטרים השנונים שמוסמכים הרבה יותר ממני להסביר על האלבומים שלהם. אבל אני כן אנצל את הבמה כדי להציג את אחת הלהקות המיוחדות והמגניבות שאני מכיר באופן (יחסית!!!!!) בלעדי בקרב חבריי. אז אאוקציון הם סוג של להקה משוגעת מרוסיה שכבר למעלה מ-3 עשורים מוציאה מוזיקה עשירה ומתוחכמת שנעה על הציר שבין פאנק, פולק רוסי, ארט-רוק, פיוז'ן וג'אז, מוזיקה שנעה בין רצינות תהומית להומור מוחלט, ושבעיקר לא נשמעת כמו שום דבר אחר שם בחוץ. שמעתי כבר 4-5 אלבומים קודמים שלהם ואת כולם אהבתי, ואפילו נכחתי בהופעה (בהופעות שלהם כל הקהל דובר רוסית!).
האלבום החדש משחק הרבה על איזור הג'אז-רוק, וכרגיל, מלא בשירים ממתקים אחד אחד.
Big Blood – Do You Wanna Have a Skeleton Dream?
Who never go outside
כשחשבתי שכבר שמעתי הכל בחיים, הגיעו ביג בלאד והחליטו שאפשר לשלב פריק פולק עם סגנון של רית'ם אנד בלוז/בריל בילדינג ווטאבר. למי שלא מכיר, מדובר בזוג עתיר יצירה שבעיקר מזוהה ע"י הסאונד המרתפי/לו-פיי שלו שדוחס שירים עמוסי סאונד ואת שירתה הגבוהה של הזמרת כדי לעטוף שירים שבסיסם הם דמויי-קאנטרי ופולק, אבל בצורה הכי עקומה שאפשר לדמיין. אז אחרי שהתרגלתי כבר (מה זה התרגלתי, התאהבתי) לסגנון המשונה הזה שלהם, אחרי שחשבתי שיותר איזוטרי מזה כבר לא יוכל להיות, הגיע האלבום הזה משום מקום, בו הזוג החביב צירף את ילדתם בת ה-13 לשיר כטריו, ועשה כאילו ה- Ronettes דפקו טייק על הסאונד של ביג בלאד. החיבור הזה הוא לא פחות מגאוני כי אותו סאונד תחילת-סיקסטיז של wall of sound, כלכך מתחבר נכון לסאונד המרתפי והדחוס של ביג בלאד שיש כאן יציאה של ממש. ביחד עם השירה שובת הלב של המשפחה המקסימה הזו, יש כאן אלבום שמצליח להפתיע אפילו את האזניים המנוסות ביותר. שזה כיף גדול.
ורק כדי להבין כמה כל מה שקורה כאן חמוד, תיכנסו למשל ל Insecure Kids, שיר שבו קוויניסה הילדה שרה שיר ילדותי שכתבה על איך כל החברים שלך משחקים בפורטנייט ומתעסקים בסנאפצ'ט, ותראו שם את המורה שהגיב בהזדהות, ואת קוויניסה החמודה עונה לו בקומנט. זו 2020.
The Avalanches – We Will Always Love you
Without a flicker of regret
אודה על האמת, הגעתי סקפטי לאלבום החדש של האוונלצ'ס. לא הצלחתי להעלות במוחי כיצד יוכל אלבום של האוונלצ'ס לגעת בי בתקופה כזו. תמיד חשבתי שמה שהם עושים מגניב מאוד וש-2 האלבומים הקודמים שלהם מכילים כמה קטעים מרתקים, אבל משהו בי התנגד מעט לסגנון של אלבומי-מיקסטייפ מלאי גזירה והדבקה של קטעים קצרים עם הבלחות של המנוני פופ מדי פעם. ואז התחילה לדגדג הציפייה לאלבום. שבוע וחצי לאחר שיצא האזנתי לו יחד עם דניאל, החלטה שבדיעבד היתה נכונה כלכך! כי We Will Always Love You הוא קודם כל אלבום של ביחד. לפני ששמענו אותו ביחד, עידו סיפר לנו שבאלבום קיים רפרנס, שהגילוי שלו מרגש במיוחד. זכרתי זאת בעודנו מאזינים, והרגע שקארן או', בטראק הדיבור שבו היא משתתפת, החלה לצטט את השורות מ-Darkness and Cold של Purple Mountains, שיר ואלבום ששלושתנו מאוד אוהבים ושרנו אותו לא פעם ביחד, שיר שמלווה בטרגדיה הנוראית שהיא סוף דרכו של דייויד ברמן – הרגע הזה סיכם לי מעל ומעבר ממה שהשנה הזו הייתה בשבילי. לא חשבתי שאני זקוק לזה, אבל בחיי, האוונלצ'ס הצליחו לתת לי לקראת סוף השנה סיכום מוזיקלי שמצליח להוציא ממני, תחושת שייכות, שהייתי (ועודני) חלק ממשהו. זה אלבום משובב רוח ממש, מלא אופטימיות ותקווה, שמכיל גם קטעים עם איכויות repeat מטורפות וגם רצפים ארוכים של טראקים שמתמזגים זה לזה (במובן הכי טוב שיש) ומענגים את כל המקומות הנכונים בגוף ובנפש. עוד לא נכנסתי לעומקו של הקונספט שמקיף את האלבום, בינתיים, הוא סוגר לי את השנה הכי טוב שרק יכולתי לבקש.